הדף הקודם

ערכין י״ז

כ״ד בכסלו תשפ״ז · 4.12.2026

הדף הבא
עמוד א׳
  1. פּוּרְעָנוּת מִזְדַּמֶּנֶת לוֹ.

    פורענות מזדמנת לו, ואם יבואו עליו אפילו יסורים מועטים, ניצל מפורענות. ושבים לענין תוכחה.

  2. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אִלְמָלֵא בָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּדִין, אֵין יְכוֹלִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי תּוֹכֵחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה׳ אֵת כׇּל צִדְקוֹת ה׳ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם״.

    תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: אלמלא (אילו) היה בא הקדוש ברוך הוא עם אברהם יצחק ויעקב בדין, אין יכולין לעמוד מפני תוכחה, שנאמר: "ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה' את כל צדקות ה' אשר עשה אתכם ואת אבותיכם" (שמואל א יב, ז), משמע שגם עם האבות עשה ה' צדקה, ולא כפי מה שראוי להם בדין.

  3. ״זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה״, פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה וְרַבָּנַן, חַד אָמַר: דּוֹר לְפִי פַּרְנָס, וְחַד אָמַר: פַּרְנָס לְפִי דוֹרוֹ.

    נאמר: "זה דור דרשיו מבקשי פניך יעקב סלה" (תהלים כד, ו), ומפסוק זה עולה כי הדור ומנהיגיו ("דורשיו") אחד הם, ובמשמעות דבר זה פליגי בה [נחלקו בכך] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] ורבנן [וחכמים שבדורו], חד [אחד מהם] אמר: מצבו של הדור הוא לפי פרנס (מנהיג) הדור, וחד [ואחד מהם] אמר להיפך: פרנס לפי דורו.

  4. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא לִמְעַלְּיוּתָא, דְּמָר סָבַר: אִי מְעַלֵּי דָּרָא מְעַלֵּי פַּרְנָס, וּמָר סָבַר: אִי מְעַלֵּי פַּרְנָס מְעַלֵּי דָּרָא — הָא אִיכָּא צִדְקִיָּה, דַּהֲוָה מְעַלֵּי וְדָרֵיהּ לָא הֲוָה מְעַלֵּי, וְהָא יְהוֹיָקִים, דְּלָא הֲוָה מְעַלֵּי וְדָרֵיהּ הֲוָה מְעַלֵּי!

    ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה], לאיזה ענין נאמר הדבר? אילימא למעליותא [אם תאמר לטובה], דמר סבר [שחכם זה סבור]: אי מעלי דרא מעלי פרנס [אם מעולה הדור מעולה גם הפרנס], ומר סבר [וחכם זה סבור]: אי מעלי פרנס מעלי דרא [אם מעולה הפרנס מעולה גם הדור] — לא ניתן לומר זאת, הא איכא [הרי יש] את צדקיה מלך יהודה, דהוה מעלי ודריה לא הוה מעלי [שהיה מעולה ודורו לא היה מעולה], והא [ומצד אחר, הרי] יהויקים, דלא הוה מעלי ודריה הוה מעלי [שלא היה מעולה ודורו היה מעולה]!

  5. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מַאי דִּכְתִיב ״בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה״?

    שכך אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "בראשית ממלכות יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה" (ירמיהו כו, א), וכיוצא בזה מה שנאמר: "בראשית ממלכת צדקיה מלך יהודה" (שם כח, א)? כלומר, מדוע הוזכרה אצל אותם מלכים המילה "בראשית", שלא נזכרה במקום אחר במקרא חוץ מבבריאת העולם?

  6. בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתוֹהוּ וָבֹהוּ בִּשְׁבִיל יְהוֹיָקִים, כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל בְּדוֹרוֹ נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתּוֹ. בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתוֹהוּ וָבֹהוּ מִפְּנֵי דּוֹרוֹ שֶׁל צִדְקִיָּהוּ, כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל בְּצִדְקִיָּהוּ נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתּוֹ.

    ביקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם לתוהו ובהו כמו בראשית בריאת העולם (בראשית א, א—ב) בשביל (בגלל) יהויקים, שעשה הרע בעיני ה', כיון שנסתכל בדורו, שהיה הדור צדיק, נתיישבה דעתו. ומצד אחר, ביקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם לתוהו ובהו מפני דורו של צדקיהו, כיון שנסתכל בצדקיהו, שהיה צדיק, נתיישבה דעתו, ונמצא שהדור אינו בהכרח כמו הפרנס, וכן הפרנס אינו בהכרח כמו הדור!

  7. אֶלָּא לְעִנְיַן תּוּקְפָּא וְנִיחוּתָא קָאָמְרִינַן.

    אלא לענין תוקפא וניחותא קאמרינן [תקיפות ונוחות אנו אומרים], שלדעה אחת אם הפרנס תקיף — גם הדור תקיף, ואם הפרנס נוח לבריות בהתנהגותו — גם דורו כן, נוחים זה לזה, ולדעה השניה אם הדור תקיף גם הפרנס תקיף, ואם האנשים נוחים זה לזה — גם הפרנס נח לבריות.

  8. הֲדַרַן עֲלָךְ יֵשׁ בַּעֲרָכִין.

  9. מַתְנִי׳ הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר, וְהַשָּׁנִים בַּנִּידָּר, וְהָעֲרָכִין בַּנֶּעֱרָךְ, וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ.

    א משנה השג יד שנאמר בתורה בדיני ערכין, שאם אין ידו משגת נותן כפי שיעריכנו הכהן (ויקרא כז, ח) — נאמר בנודר, והשנים, הערך הקצוב בתורה לפי מספר השנים — מדבר בשנותיו של הנידר (הנערך), והשינוי בערך בין זכר לנקבה שנאמר בדיני הערכין נידון בנערך, והערך השונה לפי גיל הנערך, נקבע בזמן שנדר את הערך.

  10. הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר, כֵּיצַד? עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר — נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, וְעָשִׁיר שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָנִי — נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר.

    ומפרטים: השג יד בנודר, כיצד? עני שהעריך את העשיר — נותן ערך עני, לפי מה שהכהן מעריך שידו משגת, ויוצא בכך ידי חובתו, ואלו עשיר שהעריך את העני — נותן ערך עשיר, את מלוא הסכום הקצוב לו בתורה.

  11. אֲבָל בַּקׇּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵּן, הֲרֵי שֶׁאָמַר: ״קׇרְבָּנוֹ שֶׁל מְצוֹרָע זֶה עָלַי״, הָיָה מְצוֹרָע עָנִי — מֵבִיא קׇרְבַּן עָנִי, עָשִׁיר — מֵבִיא קׇרְבַּן עָשִׁיר.

    אבל בקרבנות אינו כן, כיצד? הרי שאמר: "קרבנו של מצורע זה עלי", שנדר לספק למצורע את הקרבנות שהוא זקוק להם לטהרתו, אם היה המצורע עני — הרי הנודר מביא קרבן עני, כבש אחד ועשרון סלת, ושני תורים או שני בני יונה (שם יד, כא—כב), ואם היה המצורע עשיר — מביא הנודר קרבן עשיר, שני כבשים, כבשה ושלשה עשרונים סולת (שם י).

  12. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: אַף בָּעֲרָכִין כֵּן, וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּיב כְּלוּם. אֲבָל עָשִׁיר שֶׁאָמַר: ״עֶרְכִּי עָלַי״, וְשָׁמַע עָנִי וְאָמַר: ״מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלַי״ — נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר.

    רבי אומר, אומר אני: אין זה הבדל מהותי, אלא אף בערכין כן, וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ולא ערך עשיר — מפני שאין העשיר עצמו חייב כלום, והחוב נוצר רק על ידי העני שנדר לתת את ערכו של העשיר. אבל במקרה הדומה לחיוב בקרבנות מצורע, וכגון עשיר שאמר מתחילה: "ערכי עלי", ושמע עני ואמר: "מה שאמר זה עלי לשלם" — הרי שהעני נותן ערך עשיר.

  13. גְּמָ׳ הֶשֵּׂג יָד בַּמַּעֲרִיךְ הוּא! כְּדִכְתִיב: ״אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנּוֹדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן״.

    ב גמרא שנינו במשנה: השג יד בנודר. ושואלים: והרי דין השג יד במעריך הוא שנאמר בתורה, במי שמקבל על עצמו לתת להקדש את ערכו הקצוב בתורה של פלוני (לפי גילו ומינו), ולא בדיני נודר, שהוא האומר: "דמיו של פלוני עלי", וצריך לתת כפי דמיו כאילו היה נמכר כעבד בשוק! ומשיבים: המשנה משתמשת בלשון התורה בדין ערכין, כדכתיב [כמו שנאמר]: "על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח).

  14. הַשָּׁנִים בַּנִּידָּר? בַּנֶּעֱרָךְ הוּא! אַיְּידֵי דְּאָמַר ״הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר״, אָמַר נָמֵי ״הַשָּׁנִים בַּנִּידָּר״.

    ועל מה ששנינו במשנה: והשנים בנידר, שואלים: והרי השנים בנערך הוא שנאמרו, שהסכום קצוב לפי גילו של הנערך, אבל הנידר הרי נדון לפי ערכו בשוק! ומשיבים: איידי דאמר [מתוך שאמר] מתחילה "השג יד בנודר", למרות שמדובר בנערך — אמר נמי [גם כן] לשון "ו השנים בנידר".

  15. הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר, כֵּיצַד? עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר״ — בְּנוֹדֵר תְּלָה רַחֲמָנָא.

    שנינו במשנה: השג יד בנודר, כיצד? עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומשיבים: דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "על פי אשר תשיג יד הנדר" — בנודר תלה רחמנא [תלתה התורה] את הדבר.

  16. אֲבָל בַּקׇּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵּן, הֲרֵי שֶׁאָמַר: ״קׇרְבָּנוֹ שֶׁל מְצוֹרָע זֶה עָלַי׳״, הָיָה מְצוֹרָע עָנִי מֵבִיא קׇרְבַּן עָנִי, וְאַף עַל גַּב דְּמַדִּירוֹ עָשִׁיר? וְאִם דַּל הוּא אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא דַּל הוּא.

    ג שנינו במשנה: אבל בקרבנות אינו כן, הרי שאמר: "קרבנו של מצורע זה עלי", היה מצורע עני — מביא הנודר קרבן עני. ותמהים: ואף על גב דמדירו [ואף על פי שהאיש שנודר עבורו את הקרבנות] היה עשיר? והרי "ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש" וכו' (ויקרא יד, כא) אמר רחמנא [אמרה התורה] בדין קרבן המצורע, ולא דל הוא זה שלוקח (מביא) את הקרבנות!

  17. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כְּשֶׁהָיָה מַדִּירוֹ עָנִי, וְדִלְמָא עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ חָס רַחֲמָנָא, אַמַּדִּירוֹ לָא, דְּהָכְתִיב: ״הוּא״.

    אמר ר' יצחק: משנתנו מדברת כשהיה גם מדירו של המצורע עני. ושואלים: ומניין למשנה דין זה? ודלמא עליה דידיה חס רחמנא [ושמא עליו עצמו, על המצורע, חסה התורה] שיביא קרבן פשוט יותר, אבל על מדירו לא חסה התורה, ואפילו הוא עני, דהכתיב [שהרי נאמר]: "ואם דל הוא", הוא ולא אחר!

  18. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: ״וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת״ לְרַבּוֹת אֶת הַנּוֹדֵר.

    אמר רב אדא בר אהבה: מה שנאמר מיד בהמשך: "ואין ידו משגת" — הרי זה בא לרבות גם את הנודר לספק את קרבנות חבירו, שאם גם הוא עני הריהו מביא קרבן עני.

  19. אֲבָל מַדִּירוֹ עָשִׁיר, הָכִי נָמֵי דְּמַיְיתֵי בַּעֲשִׁירוּת?

    ומקשים: לפי דבריך, אבל אם מדירו של המצורע העני היה עשיר, הכי נמי דמייתי [כך גם כן סבורה המשנה שמביא] בעשירות?

  20. אִם כֵּן, מַאי ״אֲבָל בַּקׇּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵּן״?

    אם כן, מאי [מהו] ששנינו במשנה שדווקא בערכין הולכים אחר השג ידו של הנודר, אבל בקרבנות אינו כן? והלא גם בקרבנות, אם הנודר עני — מביא קרבן עני, ואם הוא עשיר — מביא קרבן עשיר!

עמוד ב׳
  1. חֲדָא אַמְּצוֹרָע עָנִי וּמַדִּירוֹ עָנִי, וַחֲדָא לְמַעוֹטֵי מְצוֹרָע עָשִׁיר וּמַדִּירוֹ עָנִי.

    ומשיבים, שני אופנים של נודר קרבנות למצורע נאמרו במשנתנו: חדא [האחד] מצורע עני ומדירו עני, שהוא מביא קרבן עני, בדומה לערכין, וחדא [והאופן האחד], עליו נאמר "אבל בקרבנות אינו כן", ובא התנא למעוטי [למעט] מצורע עשיר ומדירו עני, שמביא הנודר העני קרבנות של מצורע עשיר.

  2. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִיתְרַבּוֹ, אִיתְרַבּוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן.

    ואף שפשוט הדבר לכאורה, שכן קיבל עליו העני לספק את הקרבנות שהעשיר נתחייב בהם, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתרבו [והתרבו] מן הכתוב עני שקיבל על עצמו לספק קרבן מצורע עני, ללמד שמביא קרבן עני, אם כן יש לומר כי איתרבו [התרבו] בכל אופן, וגם במקרה שקיבל על עצמו לספק קרבן מצורע עשיר יביא קרבן עני, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שאין אומרים כן.

  3. לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בַּעֲרָכִין, עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם דַּל הוּא״.

    וכן שנינו בברייתא: לפי שמצינו בערכין, עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, יכול אף זה כן, כלומר, אף עני שנדר לספק קרבנותיו של מצורע עשיר, יספק קרבנות עני? תלמוד לומר לגבי קרבנות מצורע: "ו אם דל הוא" (שם יד, כא) להדגיש: דווקא אם המצורע עני הדין כן, אבל אם המצורע עשיר — צריך הנודר להביא קרבנות עשיר.

  4. וּלְרַבִּי, דְּאָמַר: ״אוֹמֵר אֲנִי אַף בַּעֲרָכִין כֵּן״ — אַלְמָא אָמַר: בָּתַר חִיּוּבָא דְּגַבְרָא אָזְלִינַן, וְהָא לָא צְרִיכָא קְרָא לְמַעוֹטֵי הוּא, לְמַעוֹטֵי מַאי?

    ושואלים, ולדעת רבי שאמר במשנתנו: אומר אני אף בערכין כן, שעשיר שאמר: "ערכי עלי", ושמע העני ואמר: "מה שאמר זה עלי" — נותן ערך עשיר, אלמא אמר [מכאן שרבי אומר]: בתר חיובא דגברא אזלינן [אחר חיובו המקורי של האיש שנודרים עבורו אנו הולכים] גם בערכין, והא לא צריכא קרא למעוטי [ולפי זה, הרי לא צריך מקרא למעט] שגם עני שנדר לספק קרבנותיו של מצורע עשיר יביא בעשירות, אם כן מה שנאמר: "ואם דל הוא" למעוטי מאי [למעט את מה] הוא בא?

  5. לְמַעוֹטֵי מְצוֹרָע עָנִי וּמַדִּירוֹ עָשִׁיר, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי: ״בָּתַר חִיּוּבָא דְּגַבְרָא אָזְלִינַן״, קָא מַשְׁמַע לַן.

    ומשיבים: למעוטי [למעט] מצורע עני ומדירו עשיר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר רבי: בתר חיובא דגברא אזלינן [אחר חיובו של האיש שנודרים עבורו אנו הולכים], ומכיוון שהמצורע הוא עני יביא מדירו קרבן עני, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] המיעוט שיתן מדירו קרבנות עשיר.

  6. מַתְנִי׳ הָיָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, עָשִׁיר וְהֶעֱנִי — נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי — נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר.

    א משנה היה עני כשנדר נדר ערכין, והעשיר אחר כך, או עשיר כשהעריך, והעני אחר כך — נותן ערך עשיר, כלומר, את מלוא הערך. ר' יהודה אומר: לא רק כשהיה עשיר בשעת הנדר או בשעת הנתינה, אלא אפילו היה עני כשנדר והעשיר וחזר והעני — גם הוא נותן ערך עשיר.

  7. אֲבָל בַּקׇּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵּן, אֲפִילּוּ מֵת אָבִיו וְהִנִּיחַ לוֹ רִיבּוֹא, אוֹ סְפִינָתוֹ בַּיָּם וּבָאָה לוֹ בְּרִבּוֹאוֹת — אֵין לַהֶקְדֵּשׁ בָּהּ כְּלוּם.

    אבל בקרבנות של מצורע, שיש בהם הבדל בין עני לעשיר, אינו כן, שאם היה המצורע עני והעשיר, או להיפך, בכל מקרה הוא נידון אחר שעת הבאת הקרבנות. אפילו ידוע שמת אביו והניח לו ריבוא (עשרת אלפים דינר), או שידוע שספינתו בים ובאה לו בתוכה סחורה ברבואות — אין להקדש בה כלום, ונידון לפי מה שבידו כעת.

  8. גְּמָ׳ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר — ״אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר״. עָשִׁיר וְהֶעֱנִי — ״עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג״.

    ב גמרא ומביאים מקור לדין המשנה. מה ששנינו: נדר כשהוא עני והעשיר נותן ערך עשיר, נלמד ממה שנאמר: "אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח), ומכיוון שכעת ידו משגת יתן כעשיר. ומה ששנינו: נדר כשהוא עשיר והעני נותן ערך עשיר — ממה שנאמר בתחילת הפסוק שם: "והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג", ו"על פי" מלמד שנידון לפי השעה שהוציא בפיו את הנדר.

  9. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי — נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״ — עַד שֶׁיְּהֵא בְּמָכוּתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ.

    ועוד שנינו, ר' יהודה אומר: אפילו נדר כשהוא עני והעשיר וחזר והעני — נותן ערך עשיר. ומבארים, מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה? אמר קרא [הכתוב]: "ואם מך הוא מערכך" (שם), והמילה "הוא" מלמדת: עד שיהא במכותו (בעניותו) מתחלתו ועד סופו.

  10. אֶלָּא מֵעַתָּה, וְאִם ״דַּל הוּא״, הָכִי נָמֵי עַד שֶׁיְּהֵא בְּדַלּוּתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ!

    ושואלים: אלא מעתה, מה שנאמר בקרבנות מצורע "ואם דל הוא" (ויקרא יד, כא), הכי נמי [כך גם כן] נפרש לשיטת ר' יהודה: עד שיהא בדלותו מתחלתו ועד סופו, משעה שנתחייב בקרבנותיו ועד שמביאם, אבל אם היה עשיר, למרות שהוא עכשיו עני — לא יביא קרבנות עני!

  11. וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתְנַן: מְצוֹרָע שֶׁהֵבִיא קׇרְבְּנוֹתָיו עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, עָשִׁיר וְהֶעֱנִי — הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

    וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר, כך הוא גם כן] — והתנן [והרי שנינו במשנה]: מצורע שהביא קרבנותיו, היה עני והעשיר, או עשיר והעני — הכל הולך אחר חטאת, כלומר, לפי מצבו בזמן הבאת קרבן חטאת. שאם הביא חטאתו מן הבהמה — יביא גם עולתו מן הבהמה, למרות שהעני בינתיים. ואם הביא חטאתו מן העוף, כעני — יביא גם עולתו מן העוף, למרות שהעשיר בינתיים, אלו דברי ר' שמעון.

  12. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר אָשָׁם, וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר צִפֳּרִים!

    ר' יהודה אומר: הכל הולך אחר מצבו בזמן הבאת האשם, ואם היה עני באותה שעה יביא חטאת ועולה מן העוף, למרות שנעשה עשיר. ותניא [ושנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר מצבו בזמן הבאת הצפרים לטהרתו, שבעה ימים קודם לכן. ומבואר שכל התנאים, ובכללם רבי יהודה, אינם מצריכים שיהא עני מתחילה ועד סוף!

  13. הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וּשְׁלׇשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, ״אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטׇהֳרָתוֹ״. רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: דָּבָר הַמְכַפֵּר, מַאי נִיהוּ — חַטָּאת.

    ומשיבים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה]: אמר רב יהודה אמר רב, ושלשתן מקרא אחד דרשו, כלומר גזירת הכתוב היא, שנאמר לגבי מצורע עני: "זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו" (שם יד, לב), ר' שמעון סבר [סבור]: דינו של מי שלא השיגה ידו תלוי בדבר המכפר ומטהר מן החטא, מאי ניהו [מה הוא] — חטאת, ולכן שעת הבאת חטאת קובעת.

  14. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: דָּבָר הַמַּכְשִׁיר, וּמַאי נִיהוּ — אָשָׁם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: הַגּוֹרֵם לוֹ טׇהֳרָה, וּמַאי נִיהוּ — צִיפֳּרִים.

    ור' יהודה סבר [סבור]: ממה שנאמר "אשר לא תשיג ידו בטהרתו" יש ללמוד כי עיקר דינו נקבע בדבר המטהר ומכשיר אותו להיכנס למקדש ולאכול מן הקדשים, ומאי ניהו [ומה הוא] — אשם, שלאחר שהוזה עליו מדם האשם הוכשר לכך. ואילו ר' אליעזר בן יעקב סבר [סבור] שהכוונה היא לדבר הגורם לו טהרה, ומאי ניהו [ומה הוא] — ציפרים, שלאחר שנטהר על ידן באופן חלקי הריהו ראוי להביא קרבנותיו למקדש ולהשלים טהרתו.

  15. וְאֶלָּא ״הוּא״ לְמָה לִי? לְרַבִּי — כִּדְאִית לֵיהּ, וּלְרַבָּנַן — כִּדְאִית לְהוּ.

    ושואלים: ואלא המיעוט "ואם דל הוא", אם אין למדים ממנו שצריך שיהא דל מתחילתו ועד סופו, למה לי? ומשיבים: לרבי כדאית ליה [כמו שיש לו, לשיטתו] בתחילת עמוד זה — למעט מצורע עני ומדירו עשיר, ללמד שיביא קרבן עשיר, ולרבנן כדאית להו [כמו שיש להם], למעט מצורע עשיר ומדירו עני, שמביא קרבן עשיר.

  16. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְהוּא עֵד״, עַד שֶׁיְּהֵא כָּשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ!

    וחוזרים ושואלים: אלא מעתה, שר' יהודה למד מ"ואם מך הוא" שיהא במכותו מתחילה ועד סוף, מה שנאמר בדיני עדות: "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, א), גם שם יש לדרוש כן: עד שיהא העד כשר מתחלתו ועד סופו, ואם אינו כזה עדותו פסולה!

  17. וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָא תַּנְיָא: הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ, פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה — הֲרֵי זֶה פָּסוּל. אֲבָל הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ,

    וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן] — והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: היה העד יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ואחר כך נעשה חתנו, ופסול להעיד לו, או שהיה מתחילה פקח (שומע) ונתחרש, או שהיה פתוח בעיניו ונסתמא (נהיה עיור), או היה שפוי בדעתו ונשתטה — הרי זה פסול לעדות. אבל היה העד יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה אחר כך חתנו,

37 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון