הדף הקודם

ערכין ט״ו

כ״ב בכסלו תשפ״ז · 2.12.2026

הדף הבא
עמוד א׳
  1. אִילּוּ בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, אֶחָד שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְאֶחָד כְּדַרְכָּהּ, יֹאמְרוּ: בָּעַל פְּגוּמָה — חֲמִשִּׁים, בָּעַל שְׁלֵמָה — חֲמִשִּׁים?

    אילו באו עליה שנים, בתחילה אחד שלא כדרכה ונותרה בתולה, ואחריו אחד כדרכה, והשני מתחייב בחמישים שקלים הכתובים בתורה, יאמרו בתמיהה: זה השני שבעל פגומה נותן חמשים, כדין אדם אחר שבעל שלמה, שגם הוא נותן חמשים? אלא בוודאי יש הבדל ביניהן — בתשלום הבושת.

  2. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, גַּבֵּי עֶבֶד נָמֵי יֹאמְרוּ: עֶבֶד בָּרִיא — שְׁלֹשִׁים, עֶבֶד מוּכֵּה שְׁחִין — שְׁלֹשִׁים!

    אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך], לפי סברה זו, גבי [אצל] עבד נמי [גם כן] יאמרו: שור שהמית עבד בריא, שערכו מרובה, משלם שלשים, כדין שור שהמית עבד מוכה שחין שגם כן נותן שלשים, והרי אין התורה מחלקת ביניהם!

  3. אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא ״תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא בּוֹשֶׁת וּפְגָם.

    אלא אמר אביי, לא זה הטעם, אלא אמר קרא [הכתוב]: "ונתן האיש השוכב עמה וכו' חמשים כסף... תחת אשר ענה" (דברים כב, כט), מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] תשלומים נוספים, שהם בושת ופגם.

  4. רָבָא אָמַר, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ וְגוֹ׳״, הֲנָאַת שְׁכִיבָה חֲמִשִּׁים, מִכְּלָל דְּאִיכָּא מִילְּתָא אַחֲרִיתִי, וּמַאי נִיהוּ? בּוֹשֶׁת וּפְגָם.

    רבא אמר מכאן יש ללמוד, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ונתן האיש השכב עמה... חמשים כסף" וגו' (שם), ומכאן יש לדייק — עבור הנאת שכיבה נותן חמשים, ומכלל הדברים אתה למד דאיכא מילתא אחריתי [שיש דבר אחר] שהוא משלם, ומאי ניהו [ומה הוא]? בושת ופגם.

  5. מַתְנִי׳ בְּמוֹצִיא שֵׁם רַע לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, כֵּיצַד? אֶחָד שֶׁהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל גְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהוּנָּה וְעַל קְטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל — נוֹתֵן מֵאָה סֶלַע.

    א משנה מה ששנינו בראש פרק זה שיש במוציא שם רע על אשתו, שנשאה ולא מצא לה בתולים (דברים כב, יג—יט) צדדים להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהוציא שם רע על גדולה (חשובה) שבכהונה ואחד שהוציא שם רע על קטנה (פשוטה) שבישראל — נותן מאה סלע (שקל).

  6. נִמְצָא הָאוֹמֵר בְּפִיו חָמוּר מִן הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁלֹּא נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְנַסּוּ אוֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְגוֹ׳״.

    ומעירים: מגובה הקנס שהטילה התורה על מוציא שם רע, פי שנים ממה שהטילה על האונס או מפתה, נמצא כי האומר בפיו דבר רע, שטען שאין לה בתולים, חמור בעונשו מן העושה דבר זה במעשה, כשבעל בתולה. ומוסיפים: שכן גם מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר שלא ייכנסו לארץ, אלא על עוון לשון הרע, שהוציאו המרגלים דיבת הארץ רעה, שנאמר באותה שעה: "כי כל האנשים הרואים את כבודי וכו' וינסו אותי זה עשר פעמים... אם יראו את הארץ" (במדבר יד, כב—כג).

  7. גְּמָ׳ מִמַּאי? דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּקָא גָרֵים לַהּ קְטָלָא, דִּכְתִיב: ״וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר וְגוֹ׳ וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה וְגוֹ׳״!

    ב גמרא שנינו במשנה כי מעונשו של מוציא שם רע למדנו שחמור עונשו של האומר בפיו יותר מהעושה מעשה. ושואלים: ממאי [ממה, מניין] אתה מוכיח? דלמא [שמא עונשו חמור] משום דקא גרים לה קטלא [שהוא עומד לגרום לה מיתה] באמירה זו, דכתיב [שנאמר]: "ואם אמת היה הדבר וגו' והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה" (דברים כב, כ—כא)!

  8. אָמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע״, עַל שֵׁם רַע שֶׁהוֹצִיא.

    אמר רבא, אמר קרא [הכתוב] בענין זה: "וענשו אתו מאה כסף... כי הוציא שם רע" (שם כב, יט), משמע שעל שם רע שהוציא עליה הוא נענש.

  9. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁלֹּא נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּין וְכוּ׳. מִמַּאי דִּלְמָא דְּאַכַּתִּי לָא מְלָא סְאָתָן, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הָאָדָם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּמְלֹאת סִפְקוֹ יֵצֶר לוֹ״.

    שנינו במשנה: וכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע. ושואלים: ממאי [ממה, מניין] שעוון זה כשלעצמו גרם עונש זה? דלמא דאכתי [שמא לא נענשו עד אז משום שעדיין] לא מלא סאתן כלומר, מידת העבירות הראויה להם לקבלת העונש. שאמר רב המנונא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו, שנאמר: "במלאת ספקו יצר לו" (איוב כ, כב), כלומר, כשתתמלא מידתו דיה ("ספקו") בעבירות — אז יצר לו!

  10. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אָמַר קְרָא: ״וַיְנַסּוּ אוֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים״, עַל זֶה נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּין.

    אמר ריש לקיש, אמר קרא [הכתוב]: "וינסו אותי זה עשר פעמים" (במדבר יד, כב), והמלה "זה", המיותרת לכאורה, באה להדגיש: על זה, כלומר, על הוצאת דיבת הארץ, נתחתם גזר דין.

  11. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, מְנָלַן? מִמְּרַגְּלִים; וּמָה הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל עֵצִים וַאֲבָנִים כָּךְ, הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵירוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

    תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן [מנין לנו]? מהעונש שבא על חטא מרגלים; ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים של ארץ ישראל כך עונשו, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה!

  12. מִמַּאי? דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: דָּבָר גָּדוֹל דִּבְּרוּ מְרַגְּלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, דִּכְתִיב: ״כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנוּ״, אַל תִּיקְרֵי ״כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנוּ״ אֶלָּא ״מִמֶּנּוּ״, כִּבְיָכוֹל, בַּעַל הַבַּיִת אֵין יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם.

    ושואלים: ממאי [ממה, מנין] שזה הוא הטעם? דלמא [שמא] נענשו כך משום העוון שהוזכר בדברי ר' חנינא בר פפא, שאמר ר' חנינא בר פפא: דבר גדול, חמור במיוחד, דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב [שנאמר]: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), אל תיקרי (תקרא) "כי חזק הוא ממנו" במשמעות: חזק מאיתנו, אלא: ממנו, ורמזו לקדוש ברוך הוא, כביכול, בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם, אינו יכול לשלוט בארץ זו. ואולי נענשו בחומרה על דברי הכפירה שדיברו!

  13. אֶלָּא אָמַר רַבָּה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אָמַר קְרָא: ״וַיָּמוּתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה״, עַל דִּבַּת הָאָרֶץ שֶׁהוֹצִיאוּ.

    אלא אמר רבה אמר ריש לקיש, אמר קרא [הכתוב]: "וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה" (שם יד, לז), משמע כי על דבת הארץ שהוציאו נענשו.

  14. תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, עֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת נִיסּוּ אֲבוֹתֵינוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁנַיִם בַּיָּם, וּשְׁנַיִם בַּמַּיִם, שְׁנַיִם בַּמָּן, שְׁנַיִם בַּשְּׂלָיו, אַחַת בָּעֵגֶל, וְאַחַת בְּמִדְבַּר פָּארָן.

    ג תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' יהודה, עשר נסיונות ניסו אבותינו להקדוש ברוך הוא: שנים בים (בים סוף), ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן.

  15. שְׁנַיִם בַּיָּם: אַחַת בַּיְּרִידָה וְאַחַת בָּעֲלִיָּיה. בַּיְּרִידָה — דִּכְתִיב ״הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם״.

    ומפרטים: שנים בים — פעם אחת בירידה ופעם אחת בעלייה. בירידה — דכתיב [שנאמר] קודם שנקרע להם הים: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שמות יד, יא).

  16. בָּעֲלִיָּיה — כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיוּ, כִּדְרַבָּה בַּר מָרִי, דְּאָמַר רַבָּה בַּר מָרִי: מַאי דִּכְתִיב ״וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ״? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַמְרִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאוֹמְרִים: כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ עוֹלִים מִצַּד זֶה כָּךְ מִצְרַיִם עוֹלִים מִצַּד אַחֵר.

    בעלייה — כמו שאמר רב הונא, שאמר רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, ולא האמינו שהם נגאלים, כדברי רבה בר מרי, שאמר רבה בר מרי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו" (תהלים קו, ז—ח)? מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה, ולא האמינו במה שאמר להם ה' "לא תוסיפו לראותם עוד" (שמות יד, יג), והיו אומרים: כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר.

  17. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂר שֶׁל יָם: פְּלוֹט אוֹתָם לַיַּבָּשָׁה! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה וְחוֹזֵר וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ? אָמַר לוֹ: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם.

    אמר לו הקדוש ברוך הוא לשר (מלאך, ממונה) של ים: פלוט אותם את המצרים המתים ליבשה, כדי שיראו ישראל ויאמינו. אמר שר הים לפניו: רבונו של עולם, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה (את המתים האלו) וחוזר ונוטלה הימנו? אמר לו: אני נותן לך תמורת המצרים פי אחד ומחצה שבהם, שכנגד שש מאות רכב של מצרים יקבל שר הים תשע מאות רכב של סיסרא (שופטים ד, יג).

  18. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁתּוֹבֵעַ אֶת רַבּוֹ? אָמַר לוֹ: נַחַל קִישׁוֹן יִהְיֶה עָרֵב, מִיָּד פְּלָטָן לַיַּבָּשָׁה, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל וְגוֹ׳״

    אמר לפניו: רבונו של עולם, כלום יש עבד שתובע את רבו? וממי אתבע את חובי? אמר ללו הקדוש ברוך הוא: נחל קישון יהיה ערב, ותוכל לתבוע אותו. מיד פלטן ים סוף ליבשה, דכתיב [שנאמר]: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות יד, ל), ורק אז נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם לא).

  19. שְׁנַיִם בַּמַּיִם — בְּמָרָה וּבִרְפִידִים. בְּמָרָה, דִּכְתִיב: ״וַיָּבוֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת״, וּכְתִיב: ״וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה״.

    שנים, שני נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במים — אחד במרה ואחד ברפידים. אחד במרה — דכתיב [שנאמר]: "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות" (שם טו, כג), וכתיב [ונאמר] שם: "וילן העם על משה" (שם טו, כד).

  20. בִּרְפִידִים — דִּכְתִיב: ״וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתּוֹת״, וּכְתִיב: ״וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה״.

    אחד ברפידים — דכתיב [שנאמר]: "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות" (שם יז, א), וכתיב [ונאמר] שם: "וירב העם עם משה" (שם יז, ב).

  21. שְׁנַיִם בַּמָּן — דִּכְתִיב:

    שנים במן: פעם אחת דכתיב [שנאמר]: בדברי משה אל העם:

עמוד ב׳
  1. ״אַל תֵּצֵאוּ״ וַיֵּצְאוּ, ״אַל תּוֹתִירוּ״ וַיּוֹתִירוּ.

    אל תצאו לשדה ללקוט מן בשבת, מפני שלא תמצאוהו (ראה שמות טז, כה), ולמרות זאת יצאו (שם כז). וכן אמר להם: אל תותירו מן המן עד בקר (שם יט), ויותירו (שם כ).

  2. שְׁנַיִם בַּשְּׂלָיו [בִּשְׂלָיו] — רִאשׁוֹן וּבִשְׂלָיו שֵׁנִי. בִּשְׂלָיו רִאשׁוֹן — ״בְּשִׁבְתְּכֶם עַל סִיר הַבָּשָׂר״.

    מה ששנינו לגבי הנסיונות: שנים בשליו, כוונתו — בשליו ראשון ובשליו שני. ומפרטים: בשליו ראשון — שנאמר: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר" (שם טז, ג), ואז ניתן להם השליו (שם יג).

  3. בִּשְׂלָיו שֵׁנִי — ״וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ״.

    בשליו שני — שנאמר: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר" (במדבר יא, ד).

  4. בָּעֵגֶל — כִּדְאִיתֵיהּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן — כִּדְאִיתֵיהּ.

    הנסיון בעגל — כדאיתיה [כמו שהוא] כתוב בתורה (שמות פרק לב). הנסיון במדבר פארן — חטא המרגלים כדאיתיה [כמו שהוא] בתורה (במדבר פרק יג).

  5. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: מַאי דִּכְתִיב ״מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה״? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן: כׇּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִים וְאַתָּה מוּטָל, כׇּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מִבַּחוּץ וְאַתָּה מִבִּפְנִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת, אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר, ״מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה״?

    א ושבים לעסוק בחומרתו של דיבור רע. אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מה יתן לך ומה יסיף לך לשון רמיה" (תהלים קכ, ג)? אמר לו הקדוש ברוך הוא ללשון: כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל (שוכב), כל אבריו של אדם נמצאים מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד, אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם (שיניים), ואחת של בשר (שפתיים), ואם שמירה זו לא הועילה, מה יתן לך ומה יסיף לך, מה עוד יועיל למנוע לשון רמיה?

  6. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִילּוּ כָּפַר בָּעִיקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ״.

    ועוד אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר (באדון העולם), שנאמר: "אשר אמרו ללשננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" (שם יב, ה).

  7. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, נְגָעִים בָּאִים עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית״, וּכְתִיב הָתָם: ״לַצְּמִיתֻת״, וּמְתַרְגְּמִינַן: לַחֲלוּטִין.

    ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע — נגעים (צרעת) באים עליו, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית" (שם קא, ה), ומניין ש"אצמית" הוא לשון נגעים? כתיב התם [נאמר שם]: "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו]: לחלוטין,

  8. וּתְנַן: אֵין בֵּין מְצוֹרָע מוּסְגָּר לִמְצוֹרָע מוּחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה.

    ותנן [ושנינו במשנה] לשון זו לגבי צרעת: אין בין מצורע מוסגר, שלא נתברר אם יש בו נגע, למצורע מוחלט לטומאה, אלא פריעה ופרימה, שהמוחלט צריך לפרוע את ראשו ולפרום את בגדיו (ויקרא יג, מה).

  9. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע״? זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרָתוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע.

    וכן אמר ריש לקיש, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "זאת תהיה תורת המצורע" (שם יד, ב)? הרי זה נדרש: זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (מצורע — מוציא רע), שנגעים באים עליו על שהוציא שם רע.

  10. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״? לֶעָתִיד לָבֹא מִתְקַבְּצוֹת כׇּל הַחַיּוֹת וּבָאוֹת אֵצֶל נָחָשׁ, וְאוֹמְרוֹת: אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ? אוֹמֵר לָהֶם: וְכִי מָה יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן?

    ואמר ריש לקיש מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אם ישך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" (קהלת י, יא)? מהו הקשר בין הדברים? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות לו: ארי דורס בעלי חיים בכפותיו ואוכל מה שדורס, זאב טורף בפיו ואוכל מה שטורף, אתה, כשאתה מכיש והורג — מה הנאה יש לך, שהרי אינך יכול לאכול את כל אלה שאתה מכיש? אומר להם: וכי מה יתרון (רווח) יש לבעל הלשון, שמספר לשון הרע?

  11. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת עַד לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ״.

    ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עו‍נות עד לשמים, שנאמר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהלים עג, ט), כלומר, למרות שלשונו מהלכת בארץ — עוונו מגיע עד לשמים.

  12. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע רָאוּי לְסוֹקְלוֹ בְּאֶבֶן, כְּתִיב הָכָא ״אוֹתוֹ אַצְמִית״, וּכְתִיב הָתָם ״צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי״.

    אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן, כתיב הכא [נאמר כאן]: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית" (שם קא, ג), וכתיב התם [ונאמר שם]: "צמתו בבור חיי וידו אבן בי" (איכה ג, נג).

  13. וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל״, אַל תִּיקְרֵי ״אוֹתוֹ לֹא אוּכָל״ אֶלָּא ״אִתּוֹ לֹא אוּכָל״, וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ עַל גַּסֵּי הָרוּחַ.

    ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור יחד בעולם, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל" (תהלים קא, ג), אל תיקרי [אל תקרא] "אותו לא אוכל", אלא: "אתו לא אוכל", כלומר, אין אני יכול להיות איתו במציאות אחת. ואיכא דמתני לה [ויש ששונים דבר זה] על גסי הרוח, כלומר, על "גבה עיניים" שמוזכר באותו פסוק.

  14. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגֵיהִנָּם: אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה נְדוּנֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים״, אֵין חֵץ אֶלָּא לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״.

    ועוד אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקדוש ברוך הוא לגיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו כלומר, נעניש אותו, שנאמר: "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" (שם קכ, ד), אין חץ שנאמר שם אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ירמיהו ט, ז),

  15. וְאֵין גִּבּוֹר אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ כְּגִבּוֹר יֵצֵא״, גַּחֲלֵי רְתָמִים הַיְינוּ גֵּיהִנָּם.

    ואין גבור אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ה' כגבור יצא" (ישעיהו מב, יג), והוא מעניש את החוטא מדה כנגד מדה בחיציו השנונים, וגחלי רתמים שהן לוהטות לאורך זמן, היינו אש הגיהנם.

  16. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מָה תַּקָּנָתוֹ שֶׁל מְסַפֵּרי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים״, וְאֵין לָשׁוֹן אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״, וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״, וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר (רוח) [בְּרוּחַ]״.

    ב אמר ר' חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מי שהיה ממספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא — יעסוק בתורה, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו, ד), ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם", ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (שם ג, יח). ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר בהמשך הפסוק: "וסלף בה שבר ברוח" כלומר, מי שסילף (עיוות וקלקל) בלשונו — תקנתו שברון הלב.

  17. רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: סִיפֵּר אֵין לוֹ תַּקָּנָה, שֶׁכְּבָר כְּרָתוֹ דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַכְרֵת ה׳ כׇּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת״. אֶלָּא מָה תַּקָּנָתוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר (רוח) [בְּרוּחַ]״.

    ר' אחא בר' חנינא אומר: מי שסיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד (גרם לו עונש כרת) ברוח הקדש, שנאמר: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדלות" (תהלים יב, ד), אלא מה תקנתו מתחילה שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא — יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא — ישפיל דעתו, שנאמר: "וסלף בה שבר ברוח", וכשהוא עניו ודעתו שפלה אינו דובר רעות על רעהו.

  18. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת, עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כְּתִיב הָכָא ״לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת״, וּכְתִיב בַּעֲבוֹדָה זָרָה ״אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה״.

    ג תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עו‍נות כנגד שלש עבירות חמורות, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ומנין? כתיב הכא [נאמר כאן]: "לשון מדברת גדלות" שם יב, ד), וכתיב [ונאמר] בעבודה זרה, בחטא העגל: "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה" (שמות לב, לא), ו

  19. בְּגִילּוּי עֲרָיוֹת כְּתִיב: ״וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת״, בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים כְּתִיב: ״גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא״.

    בגילוי עריות כתיב [נאמר] בנסיון יוסף באשת פוטיפר: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת" (בראשית לט, ט). ובשפיכות דמים כתיב [נאמר] כשרצח קין את הבל: "גדול עו‍ני מנשא" (שם ד, יג). ומכך שבכל אחת מהעברות הללו נאמר "גדול" או "גדולה", ואלו בלשון הרע נאמר "גדולות" משמע שהוא גדול כנגד שלושתם.

  20. ״גְּדוֹלוֹת״ אֵימָא תַּרְתֵּי! הֵי מִינַּיְיהוּ מַפְּקָא?

    ושואלים: "גדולות" הוא אמנם לשון רבים, אך מיעוט רבים שנים, ואימא תרתי [אמור רק כנגד שתים מאלה]! ומשיבים: הי מינייהו מפקא [איזו מהן אתה מוציא]? ומכיוון שאין עדיפות לעבירה אחת על פני האחרת — שלושתן בכלל זה.

  21. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: לָשׁוֹן תְּלִיתַאי קָטֵיל תְּלִיתַאי, הוֹרֵג לַמְסַפְּרוֹ, וְלַמְקַבְּלוֹ, וְלָאוֹמְרִין עָלָיו.

    במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים]: לשון תליתאי [שלישי], כלומר, לשון הרע, קטיל תליתאי [הורג שלושה], הורג למספרו, ולמקבלו, ולאומרו, כלומר, לזה שאומרים עליו.

  22. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן״, וְכִי יֵשׁ יָד לַלָּשׁוֹן? לוֹמַר לָךְ: מָה יָד מְמִיתָה — אַף לָשׁוֹן מְמִיתָה. אִי מָה יָד אֵינָהּ מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ — אַף לָשׁוֹן אֵינָהּ מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״.

    אמר ר' חמא בר' חנינא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא), וכי יש יד ללשון? אלא לומר לך: מה יד ממיתה — אף לשון ממיתה. ויכול אתה לומר: אי [אם כן] אמור: מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, עד היכן שידו של אדם מגיעה — אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? תלמוד לומר: "חץ שחוט לשונם", כחץ שיורים בקשת.

  23. אִי מָה חֵץ עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה, אַף לָשׁוֹן עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ״.

    אי [אם כן] תאמר: מה חץ מגיע עד ארבעים ועד חמישים אמה, אף לשון ממיתה עד ארבעים וחמשים אמה? תלמוד לומר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ", עד קצה העולם.

  24. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב ״שַׁתּוּ בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם״, ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״ לְמָה לִי? הָא קָמַשְׁמַע לַן, דְּקָטֵיל כְּחֵץ.

    ושואלים: וכי מאחר דכתיב [שנאמר] כבר "שתו בשמים פיהם", שלשון הרע פוגעת למרחוק, "חץ שחוט לשונם" למה לי לומר? ומשיבים: הא קמשמע לן [דבר זה משמיע לנו], דקטיל [שהלשון הורג] כשם שחץ הורג.

  25. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״, ״מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן״ לְמָה לִי? לְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: דְּבָעֵי חַיִּים — בְּלִישָּׁנֵיהּ, דְּבָעֵי מִיתָה — בְּלִישָּׁנֵיהּ.

    ושואלים: וכי מאחר דכתיב [שנאמר] "חץ שחוט לשונם", "מות וחיים ביד לשון" למה לי לומר? ומשיבים: דבר זה נצרך להשמיע כמו שאמר רבא, שאמר רבא: דבעי [מי שרוצה] חיים — בלישניה [בלשונו], כלומר, ישתמש בה לדיבורים טובים ודברי תורה, דבעי [מי שרוצה] מיתה — ישתמש בלישניה [בלשונו], לדברי נבלה ולשון הרע.

  26. הֵיכִי דָּמֵי לִישָּׁנָא בִּישָׁא? רָבָא אָמַר: כְּגוֹן דְּאָמַר ״אִיכָּא נוּרָא בֵּי פְלָנְיָא״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי קָא עָבֵיד? גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא! אֶלָּא דְּמַפֵּיק בְּלִישָּׁנָא בִּישָׁא, דְּאָמַר: ״הֵיכָא מִשְׁתְּכַח נוּרָא אֶלָּא בֵּי פְלָנְיָא״.

    ד ושואלים: היכי דמי לישנא בישא [איך היא לשון הרע], כלומר, עד היכן מגיע איסור לשון הרע? מה נכלל בו? רבא אמר: כגון שאמר "איכא נורא בי פלניא" [יש אש בבית פלוני], ורוצה לרמז בזה שתמיד מבשלים ואוכלים שם. אמר ליה [לו] אביי: מאי קא עביד [מה הוא עושה רע]? גלויי מילתא בעלמא [גילוי דברים בלבד] הוא מה שדיבר! אלא מתי יש בכך איסור — דמפיק בלישנא בישא [שמוציא את דבריו בלשון הרע], דאמר [שאומר]: היכא משתכח נורא אלא בי פלניא [איפה מצויה אש אם לא בביתו של פלוני], שמבשלים שם כל היום.

  27. אָמַר רַבָּה: כֹּל מִילְּתָא דְּמִיתְאַמְרָא בְּאַפֵּי מָרַהּ, לֵית בַּהּ מִשּׁוּם לִישָּׁנָא בִּישָׁא. אֲמַר לֵיהּ: כׇּל שֶׁכֵּן חוּצְפָּא וְלִישָּׁנָא בִּישָׁא! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּרַבִּי יוֹסֵי סְבִירָא לִי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַר

    אמר רבה: כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה [כל דבר שנאמר בפני בעליו], כלומר, בפני מי שנאמר עליו — לית בה משום לישנא בישא [אין בו משום לשון הרע]. אמר ליה [לו] אביי: כל שכן שהוא חמור יותר, שהרי יש בזה גם חוצפא וגם לישנא בישא [לשון הרע]! אמר ליה [לו] רבה לאביי: אנא [אני] כדעת ר' יוסי סבירא לי [סבור אני], שאמר ר' יוסי: מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי לראות מי שומע אותי, מפני שהייתי מוכן לומר את הדבר גם בפניו, ודבר זה אינו מוגדר כלשון הרע. אמר

48 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון