לֹא יֹאמַר: אֶבְרוֹר עֲשָׂרָה וְאֶטּוֹל מֵהֶן אֶחָד וְהַשְּׁאָר פְּטוּרִים, אֶלָּא כּוֹנְסָן לַדִּיר, וּמוֹצִיא עֲשָׂרָה, וְנוֹטֵל מֵהֶן אֶחָד, וְהַשְּׁאָר מִצְטָרְפִין לְגוֹרֶן אַחֵר.

לא יאמר: אברור עשרה ואטול מהן אחד, ובכך אצא ידי חובת המעשר בגורן זה, והשאר יהיו פטורים מלהתעשר. אלא כונסן כולם לדיר, ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד, והשאר, שנותרו בדיר — מצטרפין להתעשר בגורן אחר. ומקשים: כיצד אמר רבא שהשאר חייבים ומצטרפים לגורן אחר?

וְהָתַנְיָא: תִּשְׁעָה עָשָׂר טְלָאִים, לֹא יֹאמַר: אֶבְרוֹר עֲשָׂרָה וְאֶטּוֹל מֵהֶן אֶחָד, וְהַשְּׁאָר פְּטוּרִין, אֶלָּא כּוֹנְסָן לַדִּיר, וּמוֹצִיא עֲשָׂרָה וְנוֹטֵל מֵהֶן אֶחָד, וְהַשְּׁאָר פְּטוּרִין.

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: היו לו תשעה עשר טלאים, לא יאמר: אברור עשרה ואטול מהן אחד, והשאר פטורין. אלא כונסן לדיר, ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד, והשאר פטורין לגמרי!

תַּרְגְּמַהּ רַב הוּנָא בַּר סְחוֹרָה קַמֵּיהּ דְּרָבָא בְּרִיגְלָא: בְּדִיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי פְתָחִים עָסְקִינַן, וְיָצְאוּ תִּשְׁעָה בְּפֶתַח זֶה וְתִשְׁעָה בְּפֶתַח זֶה, דְּהַאיְךְ חַד חָזֵי לְהָכָא וּלְהָכָא.

תרגמה [תרגם, הסביר אותה] רב הונא בר סחורה קמיה [לפני] רבא בריגלא [בזמן דרשת הרגל]: בדיר שיש לו שני פתחים עסקינן [עוסקים אנו], ויצאו תשעה בפתח זה ותשעה בפתח זה, שהרי האיך חד [אותו אחד] שנותר חזי להכא ולהכא [ראוי היה כעשירי לכאן ולכאן], כלומר, להשלים פתח זה או פתח זה לעשרה. וכך נפטרו התשעה שיצאו בכל אחד מן הפתחים, שהרי נפטרו במנין הראוי לעשרה.

וְלִישַׁנֵּי לֵיהּ: כְּגוֹן שֶׁמָּנָה תִּשְׁעָה, וְכִי מְטָא עֲשָׂרָה קָרֵי ״חַד״ מֵרֵישָׁא! קָסָבַר: עֲשִׂירִי מֵאֵלָיו קָדוֹשׁ.

ושואלים: ולישני ליה [ושיתרץ לו] באופן אחר: כגון שמנה תשעה, ונפטרו במנין הראוי לעשרה, וכי מטא עשרה [וכאשר הגיע העשירי] לא קרא לו "עשירי", אלא קרי "חד" מרישא [קרא לו "אחד" מההתחלה], ולאחד עשר קרא "שנים", והמשיך למנותם, וקידש את האחרון לעשירי! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רבא: עשירי מאליו קדוש, למרות שקרא לו בשם אחר. ונמצא שהתשעה האחרונים לא נפטרו, שהרי לא היה בהם מנין הראוי.

וְלִישַׁנֵּי לֵיהּ בְּגוֹרֶן, וּמְנָאָן זוּגוֹת זוּגוֹת! קָסָבַר: עֲשִׂירִי לְמִנְיָן בְּהֵמוֹת הוּא קָדוֹשׁ.

ועוד שואלים: ולישני ליה [ושיתרץ לו] שמדובר בגורן שיש בה רק פתח אחד, ומנאן [ומנה אותם] זוגות זוגות, והטלה התשעה עשר הריהו מעשר ופוטר כולם! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רבא: עשירי למנין בהמות הוא קדוש, ולפיכך אחד מן הטלאים שיצאו בזוג החמישי הריהו מעשר, וכך התשעה שנותרו לא נפטרו מן המעשר.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: זְכַאי אִימֵּיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר סְחוֹרָה, דְּשַׁנִּי לֵיהּ שְׁמַעְתָּא בְּרִיגְלָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ.

בעקבות דברים אלו אמר רב נחמן בר יצחק: זכאי אימיה [זכאית אימו] של רב הונא בר סחורה, שילדה בן כמותו, דשני ליה שמעתא בריגלא כשמעתיה [שתירץ לו לרבא שמועה בדרשת הרגל כשמועתו] לפי דרכו של רבא עצמו, שאמר שמנין הראוי פוטר, ושעשירי קדוש מאליו.

מַתְנִי׳ יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאַחַת — מוֹנֶה אוֹתָם שְׁנַיִם שְׁנַיִם, מְנָאָן אֶחָד — תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקוּלְקָלִין.

א משנה היה מעביר את צאנו בפתח כדי לעשרם, ויצאו שנים כאחת — מונה אותם שנים שנים, כאילו יצאו בזה אחר זה. ואם טעה ומנאן אחד, והמשיך במניינו — נמצא שתשיעי ועשירי שלפי מניינו מקולקלין. שקרא לעשירי "תשיעי", ולאחד עשר קרא "עשירי".

קָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָעֲשִׂירִי ״תְּשִׁיעִי״, וְלָאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״ — שְׁלָשְׁתָּן מְקוּדָּשִׁין: הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ, וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר, וְאַחַד עָשָׂר קָרֵב שְׁלָמִים וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

טעה וקרא לתשיעי "עשירי" ולעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי" — שלשתן מקודשין במידה מסויימת, אך לכל אחד מהם דין שונה: התשיעי אינו קרב ונאכל לבעליו במומו (לאחר שנופל בו מום), והעשירי — מעשר ממש, שקרב במקדש, ונאכל על ידי הבעלים. והאחד עשר יש בו קדושה שהוא קרב שלמים, שצריך לתת מהם חזה ושוק לכהנים. ועושה תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורתו — הרי היא מתקדשת, ומקריב אותה כקרבן שלמים, אלו דברי ר' מאיר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה? אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אִילּוּ הָיָה תְּמוּרָה — לֹא הָיָה קָרֵב. קָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָעֲשִׂירִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״ — אֵין אַחַד עָשָׂר מְקוּדָּשׁ. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי מִמֶּנּוּ, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקוּדָּשׁ.

אמר ר' יהודה: והלוא אחד עשר זה שקראו "עשירי" הריהו תמורת מעשר. וכי יש תמורה עושה תמורה? והלא אין מי שחולק על כך שאין תמורה עושה תמורה! אמרו משום (בשם) ר' מאיר: האחד עשר אינו נחשב תמורת מעשר, לפי שאילו היה תמורה — לא היה קרב בעצמו, שאין תמורת מעשר קרבה. קרא לתשיעי "עשירי", וגם לעשירי קרא "עשירי", וגם לאחד עשר קרא "עשירי" — אין אחד עשר מקודש. זה הכלל: כל שלא נעקר שם עשירי ממנו, מן העשירי — אין אחד עשר מקודש.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְנָאָן זוּגוֹת זוּגוֹת, קִינְטָרִין קִינְטָרִין — עֲשִׂירִי לְמִנְיָנוֹ הוּא קָדוֹשׁ.

ב גמרא אמר ר' יוחנן: מנאן את הבהמות זוגות זוגות, לזוג הראשון קרא "אחד", לזוג השני קרא "שנים" וכו', או שמנאם קינטרן קינטרן (מאות מאות) — עשירי למנינו הוא קדוש.

״לְמִנְיָנוֹ״ מַאי? רַב מָארִי אָמַר: לַמִּנְיָן שֶׁלּוֹ הוּא קָדוֹשׁ, רַב כָּהֲנָא אָמַר: לְמִנְיַן בְּהֵמוֹת הוּא קָדוֹשׁ.

ושואלים: "למנינו" מאי [מהו], כלומר, לאיזה מנין? רב מארי אמר: העשירי למנין שלו הוא קדוש, כלומר, כל אלו שקרא להם "עשירי" — כגון הזוג העשירי (הטלה התשעה עשר והטלה העשרים), או המאה העשירית. רב כהנא אמר: העשירי למנין בהמות הוא קדוש, ודוקא בהמה שיצאה עשירית הריהי קדושה.

תְּנַן: יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאַחַת — מוֹנֶה אוֹתָן שְׁנַיִם שְׁנַיִם. מְנָאָן אֶחָד — תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקוּלְקָלִין.

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה]: יצאו שנים כאחת — מונה אותן שנים שנים. מנאן אחד, והמשיך למנות לפי טעותו — תשיעי ועשירי מקולקלין, שקרא לעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי", ודינם כפי שנתבאר במשנה, שהעשירי מעשר, והאחד עשר — שלמים.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: לַמִּנְיָן שֶׁלּוֹ הוּא קָדוֹשׁ, מִשּׁוּם הָכִי הָווּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקוּלְקָלִין, וְלָעֲשִׂירִי קָא קָרֵי לֵיהּ ״תְּשִׁיעִי״, וְלָאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: לְמִנְיַן בְּהֵמוֹת הוּא קָדוֹשׁ, לַתְּשִׁיעִי ״תְּשִׁיעִי״ קָא קָרֵי לֵיהּ, וְלָעֲשִׂירִי ״עֲשִׂירִי״ קָא קָרֵי לֵיהּ!

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר]: למנין שלו הוא קדוש, משום הכי הוו [משום כך נעשו] תשיעי ועשירי מקולקלין — שהרי יש חשיבות לדרך קריאתו, ולעשירי קא קרי ליה [הוא קורא לו] "תשיעי", ולאחד עשר הוא קורא "עשירי". אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: למנין בהמות הוא קדוש, ואין חשיבות למה שמנה בפיו, מדוע הם מקולקלים? הרי לתשיעי נחשב כאילו "תשיעי" קא קרי ליה [קורא לו], ולעשירי נחשב כאילו "עשירי" קא קרי ליה [קורא הוא לו]!

אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי אָמֵינָא אֲנָא — הֵיכִי דְּאִיכַּוֵּין לְאַפּוֹקֵי זוּגוֹת זוּגוֹת, הֵיכָא דִּנְפַק מִמֵּילָא — לָא.

ומשיבים לשיטת רב כהנא, אמר לך [יכול לומר לך] ר' יוחנן: כי אמינא אנא [כאשר אומר אני] שהולכים לפי מנין הבהמות, הרי זה היכי דאיכוין לאפוקי [במקום שהוא עצמו התכוון להוציא] אותם זוגות זוגות, ולא טעה, שאז בטל דיבורו, והם מתקדשים לפי סדר יציאתם. אבל היכא דנפק ממילא [במקום שהם יוצאים מעצמם], אך טעה במניינו — לא, שכן יש ריבוי מיוחד בתורה, שהם מתקדשים גם לפי טעותו.

תָּא שְׁמַע: מְנָאָן לְמַפְרֵעַ — עֲשִׂירִי שֶׁבְּמִנְיָן הוּא קָדוֹשׁ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְמִנְיַן בְּהֵמוֹת הוּא קָדוֹשׁ — שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לַמִּנְיָן שֶׁלּוֹ הוּא קָדוֹשׁ, עֲשִׂירִי ״חַד״ קָרֵי לֵיהּ!

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: אם יצאו ומנאן למפרע: עשרה, תשעה, שמונה וכו' — עשירי שבמנין, שקרא לו "אחד" הוא קדוש. ואומרים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] למנין בהמות הוא קדוש — שפיר [יפה], שהרי זה הטלה העשירי. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שגם למנין שלו הוא קדוש, ויש חשיבות לדרך שקרא להם בפיו, הלא לעשירי הזה "חד" קרי ליה ["אחד" הוא קורא לו]!

אָמַר רָבָא: הוֹאִיל וְאִיתֵיהּ בְּמִנְיָנָא פָּרְסָאָה, דְּקָרוּ לְעַשְׂרָה ״חַד״.

אמר רבא: הואיל ואיתיה במנינא פרסאה [וישנו הדבר במנין של הפרסים], דקרו לעשרה "חד" [שהם קוראים לעשירי בשפתם "אחד"], ונמצא שבאופן זה אין סתירה בין מנין הבהמות למנין שלו.

קָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָעֲשִׂירִי ״תְּשִׁיעִי״, וְלָאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם קָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָעֲשִׂירִי ״תְּשִׁיעִי״, וְלָאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן מְקוּדָּשִׁין?

א שנינו במשנתנו: קרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי" — שלושתם מקודשים, התשיעי נאכל במומו, והעשירי מעשר, ואחד עשר קרב שלמים. ובמקורה של הלכה זו, תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאם קרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי", ששלשתן מקודשין?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבוֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״, יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שְׁמִינִי וּשְׁנֵים עָשָׂר?

תלמוד לומר: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), וייתור הלשון מלמד שקדושה חלה הן על זה שעבר עשירי והן על זה שקראו בפיו "עשירי". יכול שאני מרבה שיקדשו אף שמיני ושנים עשר, כשקרא להם בטעות "עשירי"?

אָמְרַתְּ: הוֹאִיל וְהוּא קָדוֹשׁ, וְטָעוּתוֹ מִתְקַדֶּשֶׁת, מָה הוּא אֵינוֹ מְקוּדָּשׁ אֶלָּא בְּסָמוּךְ, אַף טָעוּתוֹ אֵינָהּ מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא בְּסָמוּךְ.

אמרת (אומר אתה): הואיל והוא (העשירי) קדוש, וטעותו מתקדשת (אם קרא לאחר "עשירי") יש ללמוד ממנו על טעותו: מה הוא העשירי אינו מקודש אלא בסמוך לו, כלומר, הוא עצמו — אף טעותו אינה מתקדשת אלא בסמוך לו, לעשירי, כלומר, רק התשיעי והאחד עשר.

וְהָתַנְיָא: מָה הוּא מְיוּחָד, אַף טָעוּתוֹ מְיוּחֶדֶת!

וביחס למה ששנינו שאם קרא גם לתשיעי וגם לאחד אשר "עשירי" — שניהם מקודשים, מתקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מה הוא מיוחד אף טעותו מיוחדת, ומדוע לא תחול הקדושה רק על אחד מהם?

תָּאנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הָא מַנִּי? רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵין אַחַד עָשָׂר קָדוֹשׁ עַד שֶׁיִּשְׁתּוֹק בַּתְּשִׁיעִי, וְיִקְרָא לָעֲשִׂירִי ״תְּשִׁיעִי״, וְלָאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״.

תאני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' אלעזר בן ר' שמעון היא, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אלעזר בן ר' שמעון אומר: לעולם אין אחד עשר קדוש עד שישתוק ביציאת התשיעי, ויקרא לעשירי בטעות "תשיעי", ולאחד עשר יטעה ויקרא "עשירי". אבל אם כבר טעה פעם אחת, בתשיעי, וקרא לו "עשירי" — אין אחד עשר מקודש.

סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: טָעוּת מַעֲשֵׂר תְּמוּרָה הָוֵי, וְסָבַר לַהּ כַּאֲבוּהּ, דְּאָמַר: אֵין מֵימֵר חוֹזֵר וּמֵימֵר.

ומסבירים: טעמו של ר' אלעזר בר' שמעון, הוא מפני שסבר לה [סבור הוא] כדעת ר' יהודה, שאמר: טעות מעשר, כגון שקרא לתשיעי "עשירי" — תמורה הוי [הוא], דין תמורה יש לו, וסבר לה כאבוה [וסבור כדעת אביו] ר' שמעון, שאמר: אין אדם מימר (עושה תמורה) וחוזר ומימר, שאין קרבן עושה אלא תמורה אחת. ולכן, כשטעה בתשיעי, נחשב הדבר כאילו המיר בו את העשירי, ולפיכך כשטעה אחר כך גם באחד עשר — לא תחול עליו קדושה.

אָמַר רָבָא: יָצְאוּ שְׁנַיִם בַּתְּשִׁיעִי, קְרָאָן ״תְּשִׁיעִי״ — עֲשִׂירִי וְחוּלִּין מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה, עֲשִׂירִי מֵאֵלָיו קָדוֹשׁ, לַתְּשִׁיעִי ״תְּשִׁיעִי״ קָא קָרֵי לֵיהּ.

ב אמר רבא: יצאו שנים יחד דרך פתח הדיר בתשיעי, וקראן "תשיעי" — הרי יש כאן עשירי (מעשר) וחולין שהם מעורבין זה בזה, כי עשירי מאליו קדוש, למרות שקראו בשם תשיעי, וזה שיצא תשיעי הריהו חולין גמורים, שהרי גם יצא תשיעי, וגם תשיעי קא קרי ליה [הוא קורא לו]. והואיל ולא ניתן לזהותם — אי אפשר להקריב אף אחד מהם, שמא הוא חולין, וירעו שניהם עד שיפול בהם מום וייאכלו.

קְרָאָן ״עֲשִׂירִי״, עֲשִׂירִי וּתְשִׁיעִי מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה. מַאי טַעְמָא? ״עֲשִׂירִי״ קָא קָרֵי לְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ.

ואם יצאו שנים בתשיעי וקראן "עשירי" — הרי עשירי ותשיעי שקראו "עשירי" מעורבין זה בזה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "עשירי" קא קרי להו לתרוייהו [קורא להם לשניהם]. ואחד מתקדש כמעשר, והשני הוא תשיעי שקראו "עשירי", שנאכל במומו לבעלים. ומספק אסורים שניהם בהקרבה, וירעו עד שיפול בם מום וייאכלו.

יָצְאוּ שְׁנַיִם בָּעֲשִׂירִי וּקְרָאָן ״עֲשִׂירִי״, עֲשִׂירִי וְאַחַד עָשָׂר מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה. קְרָאָן ״אַחַד עָשָׂר״, עֲשִׂירִי וְחוּלִּין מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה.

ואם יצאו שנים בעשירי וקראן "עשירי" — עשירי ואחד עשר שקראו "עשירי" מעורבין זה בזה (ודינם יבואר בהמשך). ואם יצאו שנים בעשירי וקראן "אחד עשר" — עשירי וחולין מעורבין זה בזה.

הָא תּוּ לְמָה לִי? הַיְינוּ הָךְ! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּכֹל בַּת אַחַת תַּרְוַויְיהוּ קָא קָדְשִׁי, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא נֶעֱקַר שֵׁם ״עֲשִׂירִי״ הֵימֶנּוּ.

ושואלים: הא תו [זה עוד], כלומר, כשיצאו שנים בעשירי וקראם "עשירי", או קראם "אחד עשר", למה לי לאומרו? היינו הך [הרי הוא זה], כלומר, הרי זה דומה לדין הראשון, שיצאו שנים בתשיעי וקראם "עשירי" או קראם "תשיעי"! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: שבכל מקרה שיצאו בבת אחת תרווייהו קא קדשי [שניהם מתקדשים], וגם האחד עשר, ואף על גב [ואף על פי] שלא נעקר שם עשירי הימנו (ממנו), מן העשירי. ואין זה בכלל מה ששנינו במשנתנו: כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש.

יָתֵיב רַב כָּהֲנָא וְקָאָמַר לֵיהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: וַהֲלֹא לֹא נֶעֱקַר שֵׁם ״עֲשִׂירִי״ הֵימֶנּוּ, וּתְנַן זֶה הַכְּלָל: כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם ״עֲשִׂירִי״ הֵימֶנּוּ — אֵין אַחַד עָשָׂר מְקוּדָּשׁ! הָנֵי מִילֵּי בְּזֶה אַחַר זֶה, אֲבָל בְּבַת אַחַת — תַּרְוַיְיהוּ קָא קָדְשִׁי.

וכיוצא בזה מסופר, יתיב [יושב היה] רב כהנא וקאמר ליה להא שמעתא [ואומר את השמועה הזו] שאמר רבא, אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: והלא כשיצאו שנים בעשירי וקראם "עשירי", לא נעקר שם "עשירי" הימנו, ותנן [ושנינו במשנתנו]: זה הכלל, כל זמן שלא נעקר שם "עשירי" הימנו — אין אחד עשר מקודש! השיב לו: הני מילי [דברים אלה אמורים], כשיצאו בזה אחר זה, אבל אם יצאו שנים בבת אחת, וקראם "עשירי" — תרוייהו קא קדשי [שניהם מתקדשים].

זֶה אַחַר זֶה — בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ: קָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָעֲשִׂירִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״ — אֵין אַחַד עָשָׂר מְקוּדָּשׁ. ״זֶה הַכְּלָל״ לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵיתוֹיֵי בְּבַת אַחַת?

ומקשים: כשיצאו בזה אחר זה — הלא בהדיא קתני לה [במפורש הוא שונה אותה] במשנה בתחילה: קרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי "עשירי", ולאחד עשר "עשירי" — אין אחד עשר מקודש, ואם כן "זה הכלל" שהוסיפה המשנה לאיתויי מאי [להביא, לרבות את מה] הוא בא, לאו לאיתויי [האם לא להביא] מקרה שיצאו שנים בבת אחת בעשירי, וקראם "עשירי", וללמדנו שלא יקדש האחד עשר, ושלא כדברי רבא?

לָא, לְאֵיתוֹיֵי יָצָא עֲשִׂירִי וְלֹא דִּבֵּר, דְּהָא לֹא נֶעֱקַר שֵׁם ״עֲשִׂירִי״ הֵימֶנּוּ.

ומשיבים: לא, לאיתויי [להביא] מקרה שיצאו בזה אחר זה, ויצא עשירי ולא דבר כלל, ואחריו יצא אחד עשר וקראו "עשירי", ללמד שגם במקרה זה אין אחד עשר מקודש, דהא [שהרי] לא נעקר שם עשירי הימנו, מן העשירי.

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּתַנְיָא: יָצְאוּ שְׁנַיִם בָּעֲשִׂירִי, וְלֹא קָדַם אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵירוֹ, וּקְרָאָן ״עֲשִׂירִי״ — עֲשִׂירִי וְאַחַד עָשָׂר מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה, וַהֲלֹא לֹא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי הֵימֶנּוּ! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: כֹּל בְּבַת אַחַת תַּרְוַיְיהוּ קָא קָדְשִׁי.

אבל כשיצאו שניהם כאחד — שניהם מתקדשים, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], הא דתניא [ברייתא זו ששנויה]: יצאו שנים בעשירי, ולא קדם אחד מהן את חבירו, וקראן לשניהם "עשירי", הרי עשירי ואחד עשר שנתקדש מעורבין זה בזה — יש לתמוה על כך: מדוע אחד עשר מקודש? והלא לא נעקר שם עשירי הימנו מן העשירי! אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאומרים אנו]: כל שיצאו בבת אחת וקראם "עשירי", תרוייהו קא קדשי [שניהם מתקדשים], וכרבא?

אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דִּקְדֵים חַד מִינַּיְיהוּ וְאַפֵּיק לְרֵישֵׁיהּ, וְקַרְיֵיהּ ״אַחַד עָשָׂר״, וַהֲדַר אִיעָרוּב וּנְפוּק בַּהֲדָדֵי, וּקְרִינְהוּ ״עֲשִׂירִי״, דְּהָא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי הֵימֶנּוּ.

ודוחים: אי משום הא לא איריא [אם משום זו אין להוכיח], שכן יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן, בברייתא זו, במה אנו עוסקים] — דקדים חד מינייהו ואפיק לרישיה [שקדם אחד מהם והוציא את ראשו] לצאת בעשירי, וקרייה [וקרא אותו] "אחד עשר", והדר איערוב ונפוק בהדדי [ואחר כך התערבו ויצאו ביחד], וקרינהו [וקרא אותם] "עשירי". ודוקא במקרה זה קדוש גם האחד עשר כשקרא את שניהם "עשירי", דהא [שהרי] נעקר שם עשירי הימנו מן העשירי, כשקראו מתחילה "אחד עשר".

וְהָא ״לֹא קָדַם״ קָתָנֵי! מַאי ״לֹא קָדַם״? דַּהֲדַר אִיעָרוּב.

ותוהים: וכיצד יכול אתה לפרש שמדובר כשכבר הוציא אחד מהם את ראשו? והא [והרי] "לא קדם אחד מהן את חבירו" קתני [הוא שונה] בברייתא! ומשיבים: מאי [מה פירוש] "לא קדם" — דהדר איערוב [שחזר ונתערב].

וּכְמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי, דְּאִי רַבִּי — הָאָמַר: ״אַחַד עָשָׂר״ לָא הָוֵי עֲקִירָה!

ומקשים: וכמאן [וכדעת מי] העמדת את הברייתא? שלא כשיטת רבי, דאי [שאם] כשיטת רבי — האמר [הרי אמר] שקריאת שם "אחד עשר" לעשירי לא הוי [אינו נחשב] עקירה!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, כִּי אָמַר רַבִּי הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ בְּהֵמוֹת טוּבָא, דְּאָמְרִינַן: חַד עִישּׂוּרָא קָאָמַר, הָכָא דְּלֵית לֵיהּ בְּהֵמוֹת טְפֵי.

ודוחים: יש להבין דבר זה אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת רבי, שכן כי [כאשר] אמר רבי שקריאת שם "אחד עשר" אינה מהוה עקירה, הרי זה היכא דאית ליה [במקום שיש לו] בהמות טובא [הרבה] לעשר, דאמרינן [שאנו אומרים]: כשאמר "אחד עשר" על הבהמה העשירית — חד עישורא קאמר [עישור אחד הוא אומר], שבבהמה זו, העשירית, גמר לעשר פעם אחת. אבל הכא [כאן] מדובר דלית ליה בהמות טפי [שאין לו בהמות יותר], ובמקרה זה גם רבי סבור שקריאת שם "אחד עשר" לעשירי נחשבת לעקירה.

מַאי רַבִּי? דְּתַנְיָא: קָרָא לַעֲשִׂירִי ״אַחַד עָשָׂר״, וְלָאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״ — אֵין אַחַד עָשָׂר קָדוֹשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַד עָשָׂר קָדוֹשׁ. כְּלָל אָמַר רַבִּי: כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי הֵימֶנּוּ — אֵין אַחַד עָשָׂר קָדוֹשׁ. אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ בְּהֵמוֹת טוּבָא, דְּאָמְרִינַן: חַד עִישּׂוּרָא קָאָמַר.

ומבררים: מאי [מהי] שיטת רבי שהזכרנו? דתניא [ששנויה ברייתא]: קרא לעשירי "אחד עשר", ולאחד עשר קרא "עשירי" — אין אחד עשר קדוש, והוא חולין, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אחד עשר קדוש בקדושתו, וקרב כשלמים. כלל אמר רבי: כל זמן שלא נעקר שם עשירי הימנו על ידי קריאתו בשם אחר, אין אחד עשר קדוש. ותמהים על דברי רבי: והלא כשקרא לעשירי "אחד עשר" נעקר שמו ממנו! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דאית ליה [שיש לו] בהמות טובא [הרבה], דאמרינן [שאנו אומרים], כשאמר "אחד עשר" — חד עישורא קאמר [עישור אחד אמר], ולא נעקר שמו ממנו.

יָצְאוּ שְׁנַיִם בָּעֲשִׂירִי, תָּנֵי חֲדָא: יִרְעוּ, וְתַנְיָא אִידַּךְ: יִקְרְיבוּ, וְתַנְיָא אִידַּךְ: יָמוּתוּ.

ג ושבים לדין שכבר הוזכר בעמוד זה. יצאו שנים בעשירי וקראם "עשירי", ויש כאן איפוא מעשר המעורב באחד עשר שקראו "עשירי", שדינו לקרב שלמים, מה יעשה בהם? תנא חדא [שנה תנא אחד]: ירעו שניהם עד שיפול בהם מום ויאכלום, ותנא חדא [ושנה תנא אחד]: יקריבו את שניהם, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: ימותו שניהם.

לָא קַשְׁיָא, הָא דְּתַנְיָא יִרְעוּ — רַבָּנַן הִיא, דְּאָמְרִי: אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל״

ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה], הא דתנא [זה ששנה] ירעו — שיטת רבנן [חכמים] היא, דאמרי [שאומרים]: אין מביאין קדשים לבית הפסול, ואם נאמר ששניהם קרבים — יש לנהוג בשניהם לחומרה, וכדין שלמים, ולתת את החזה והשוק לכהנים. והואיל וכהנים אינם מרובים — שמא לא יספיקו לאכול את חלקם בזמן, והנותר ייפסל ויישרף.