מַתְנִי׳ מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה.

א משנה מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, ונוהג בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים), ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשים; ונוהג בבקר ובצאן, ואין מתעשרין מזה על זה, אין מפרישים מעשר מן הבקר על הצאן ולהיפך, ונוהג בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה.

בֶּחָדָשׁ וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. שֶׁהָיָה בַּדִּין, וּמָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה אֵינָם מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, כְּבָשִׂים וְעִזִּים שֶׁהֵן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה — אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהוּ מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְצֹאן״, מַשְׁמַע כׇּל צֹאן אֶחָד.

ונוהג בחדש ובישן, בולדות שנולדו בשנים שונות, ואינן מתעשרין מזה על זה. שהיה בדין (מן הסברה) לומר: ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה, שמין אחד הם — בכל זאת אינם מתעשרין מזה על זה, כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה — אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה? תלמוד לומר: "וצאן" ("וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה' ", ויקרא כז, לב), משמע מכך שכל "צאן" הריהו מין אחד לענין מצות מעשר בהמה, ומתעשרים מזה על זה.

גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יַעֲלֶה אָדָם מַעְשַׂר בְּהֵמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ וְיַקְרִיבֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם״.

ב גמרא על מה ששנינו שמעשר בהמה נוהג בחוצה לארץ, שואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] היא שלא כדעת ר' עקיבא? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' עקיבא אומר: יכול יעלה אדם לירושלים מעשר בהמה מחוצה לארץ ויקריבנו במקדש? תלמוד לומר: "והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם" (דברים יב, ו), ומלשון רבים של "מעשרותיכם" יש לדייק כי

בִּשְׁתֵּי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה וְאֶחָד מַעְשַׂר דָּגָן, מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר דָּגָן אַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר בְּהֵמָה, וּמִמְּקוֹם שֶׁאִי אַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר דָּגָן אִי אַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר בְּהֵמָה!

בשתי מעשרות שונים הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר שני של דגן, שאת שניהם יש להעלות למקום המקדש ולאוכלם, והכתוב מקישם זה לזה, ולפיכך: ממקום שאתה מעלה מעשר דגן, כלומר, מארץ ישראל, שרק שם יש חיוב מעשר — משם אתה מעלה גם מעשר בהמה, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן, מחוצה לארץ — אי (אין) אתה מעלה גם מעשר בהמה. והרי במשנתנו נאמר שהוא נוהג בחוצה לארץ!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, כָּאן לִיקְרַב, כָּאן לִיקְדַּשׁ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָא נָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה״, שְׁמַע מִינַּהּ.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' עקיבא, יש לחלק: כאן בברייתא, הכוונה היא שאין מעלים אותו לירושלים כדי ליקרב על המזבח, כאן במשנתנו, ששנינו שהוא נוהג בחוצה לארץ, הרי זה ליקדש, שצריך לעשר את הבהמות, ולקדש את העשירי. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] הדבר מדברי ר' עקיבא, דקא נסיב לה תלמודא [שמביא את הלימוד] ממה שנאמר "והבאתם שמה", שמע מינה [למד מכאן], שהוא ממעט את חוץ לארץ רק מחובת הבאתו לירושלים.

אִי הָכִי, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ קָרֵב, אַמַּאי קָדוֹשׁ? לְנֶאֱכָל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], מאחר שאינו קרב, אמאי [על מה, לאיזה ענין] הוא קדוש? ומשיבים: להיות נאכל במומו לבעלים, שבעליו רשאים לאוכלו רק לכשיפול בו מום.

בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הָאִידָּנָא נָמֵי! כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם יָתוֹם.

ג שנינו במשנתנו שמעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. ושואלים: אי הכי [אם כך], אפילו האידנא נמי [בזמן הזה גם כן] יהיה נוהג, ומדוע אין אנו נוהגים במעשר בהמה? ומשיבים: הטעם הוא כדברי רב הונא, שאמר רב הונא בענין אחר: גזירה היא שגזרו חכמים משום יתום (ולד שמתה אמו קודם שנולד), שמא יכניסו אותו עם שאר הבהמות להתעשר, למרות שאינו חייב במעשר בהמה. ואף כאן, אחר חורבן הבית, חששו חכמים שמא יעשרו בשוגג גם את היתום.

אִי הָכִי, מֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא! אֶלָּא, אֶפְשָׁר בְּהַכְרָזָה. הָכָא נָמֵי, אֶפְשָׁר בְּהַכְרָזָה!

ושואלים: אי הכי [אם כך], מעיקרא נמי [מתחילה גם כן], בזמן הבית, לא יפרישו מעשר בהמה, גזירה שמא יפרישו גם מן היתום! אלא, מדוע לא חששו לכך — מפני שאפשר בהכרזה שיכריזו שיתום פטור ממעשר בהמה. אם כן הכא נמי [כאן גם כן], אחר החורבן — אפשר בהכרזה!

אֶלָּא אָמַר רַבָּה: מִשּׁוּם תַּקָּלָה, וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה? דִּתְנַן: אֵין מַקְדִּישִׁין, וְאֵין מַעֲרִיכִין, וְאֵין מַחְרִימִין בַּזְּמַן הַזֶּה.

אלא אמר רבה: הטעם הוא משום תקלה, שהואיל ואין מקריבים בזמן הזה, והמעשר נשאר בבית בעליו — עלול הוא לבוא לידי תקלה, לשוחטו ולאוכלו קודם שיפול בו מום. ומוסיפים: ומנא תימרא דחיישינן [ומנין אתה אומר שחוששים אנו] לתקלה אחר החורבן — דתניא [ששנויה ברייתא]: אין מקדישין ואין מעריכין (נודרים ערכו של אדם להקדש), ואין מחרימין בזמן הזה, מחשש שמא תיגרם תקלה של מעילה בהקדש,

וְאִם הִקְדִּישׁ וְהֶעֱרִיךְ וְהֶחְרִים, בְּהֵמָה — תֵּיעָקֵר, פֵּירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים — יֵרָקְבוּ, מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת — יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח. וְאֵיזֶהוּ עִיקּוּר? נוֹעֵל דֶּלֶת בְּפָנֶיהָ וְהִיא מֵתָה מֵאֵילֶיהָ.

ואם הקדיש או העריך או החרים בזמן הזה, בהמה — תיעקר, פירות כסות וכלים — יניחם שירקבו, מעות וכלי מתכות — יוליך לים המלח ושם יתאכלו. ואיזהו עיקור בבהמה? נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה ברעב.

אִי הָכִי, בְּכוֹר נָמֵי לָא לִיקְדֹּשׁ! בְּכוֹר בְּדִידַן תַּלְיָא מִילְּתָא? בְּרֶחֶם קָדוֹשׁ! הָכִי קָאָמַר: לִיקְנִינְהוּ לְאוּדְנַיְיהוּ לְגוֹיִם, דְּלָא לִיקְדֹּשׁ מֵעִיקָּרָא!

ושואלים: אי הכי [אם כך], שאחר החורבן חוששים דלתקלה, בכור נמי לא ליקדש [גם כן לא יתקדש]! ומשיבים: וכי בכור בדידן תליא מילתא [בנו תלוי הדבר] להקדישו? והרי ביציאתו מה רחם קדוש מעצמו! ומשיבים: לא זו היתה השאלה, אלא הכי קאמר [כך הוא אומר]: אם אתה חושש לתקלה, ליקנינהו לאודנייהו [שיקנה את אוזניהם] של המבכירות או של העוברים לפני לידתם, לגוים, כדי שלא ליקדש מעיקרא [שלא יתקדש הבכור בהם מתחילה], בגלל שותפות הגוי, ולא יבואו בהם לידי תקלה!

אֶפְשָׁר כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מוּתָּר לוֹ לָאָדָם לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קוֹדֶם שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. הָכָא נָמֵי, אֶפְשָׁר דְּשָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא מֵעִיקָּרָא!

ומשיבים: החושש לתקלה בבכור אפשר לו שיעשה כדברי רב יהודה, שאמר רב יהודה: מותר לו לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ושואלים: לפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], במעשר, אפשר לו דשדי ביה מומא מעיקרא [שיטיל בו מום מתחילה], קודם שיעשר, וכך יימנע מתקלה!

מִי יָדַע הֵי נָפֵיק? וְכִי תֵּימָא דְּמַפֵּיק לֵיהּ בְּרֵישׁ עַשְׂרָה — ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע״ אָמַר רַחֲמָנָא.

ומשיבים: מי ידע הי נפיק [האם הוא יודע איזה מהם יוצא] העשירי, שיטיל בו מום מתחילה? וכי תימא דמפיק ליה בריש עשרה [ואם תאמר שיוציא אותו, את בעל המום, בעשירי] — "לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, יג) אמר רחמנא [אמרה התורה] בענין מעשר, שמשמעו שלא יבחר את העשירי, אלא כל העובר מעצמו עשירי תחת השבט הוא המקודש!

וְכִי תֵּימָא: אֶפְשָׁר דְּשָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ — מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָעֵינַן בְּהֵמָה לְהַקְרָבָה וְלֵיכָּא.

וכי תימא [ואם תאמר]: אפשר דשדי ביה מומא בכולי עדריה [שיטיל מום בכל עדרו], וממילא העשירי יהיה בעל מום — גם דבר זה אין לתקן, מפני שמהרה יבנה בית המקדש, ובעינן [וצריכים אנו] בהמה להקרבה וליכא [ואין], מפני שכל בהמות ישראל תהיינה בעלות מום.

הָכִי נָמֵי בִּבְכוֹר בְּהֵמָה, מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבָעֵינַן בְּהֵמָה לְהַקְרָבָה וְלֵיכָּא! אֶפְשָׁר בִּפְשׁוּטִין.

ושואלים: הכי נמי [כך גם כן] בבכור בהמה, כיצד אמר רב יהודה שמותר להטיל מום בכל בכור? והרי מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן [וצריכים אנו] בהמה להקרבה וליכא [ואין]! ומשיבים: לא יחסרו קרבנות על המזבח, מפני שאפשר להביא קרבנות מפשוטין (בהמות שאינן בכורות).

הָכָא נָמֵי, אֶפְשָׁר בִּלְקוּחִין! כֵּיוָן דְּאִיהוּ שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ, וּשְׁכִיחִי מוּמֵי דְּפָסְילִי בְּקָדָשִׁים, דַּאֲפִילּוּ דּוּקִּין שֶׁבָּעַיִן נָמֵי פָּסְלִי — לָא שְׁכִיחִי.

ושואלים: הכא נמי [כאן גם כן], במעשר בהמה, אין לחשוש שלא יהיו בהמות להקרבה, שהרי אפשר בלקוחין (קנויים), בהמות שקנה מאחר, שהם פטורים ממעשר! ומשיבים: כיון דאיהו שדי ביה מומא בכולי עדריה [שהוא, כל מי שיש לו בהמות, מטיל מום בכל עדרו], כדי להימנע מתקלה, ומצד אחר, גם שכיחי מומי דפסילי [שכיחים המומים שפוסלים] בקדשים, שהרי אפילו דוקין (קרומים, כתמים) שבעין נמי פסלי [גם כן פוסלים] מהקרבה — לא שכיחי [מצויים] מספיק בהמות להקרבה מן הקנויים. ולכן תיקנו חכמים שלא יעשרו כלל בהמות בזמן הזה.

בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין. מוּקְדָּשִׁין — פְּשִׁיטָא, לָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ!

א שנינו במשנה שמעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין. ושואלים: מוקדשין — פשיטא [פשוט] הדבר, הלא לאו דידיה נינהו [לא שלו הם] כדי שיוכל להקדישם!

בְּקָדָשִׁים קַלִּים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: קָדָשִׁים קַלִּים מָמוֹן בְּעָלִים הֵם. דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ — לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹן בְּעָלִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לִיעַשְּׂרוּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: מדובר כאן בקדשים קלים כגון בהמות שלמים, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי, שאמר: קדשים קלים — ממון בעלים הם. דתניא [ששנויה ברייתא] בדין הגוזל את חבירו, ונשבע על כך לשקר, שמה שנאמר בענין זה: "ומעלה מעל בה' "— הרי זה בא לרבות הנשבע על קדשים קלים שהקדיש חבירו, שהן אמנם קרבן לה', ואולם הם ממון בעלים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ואם כן, הואיל ולדעתו הם ממון בעלים סלקא דעתך אמינא ליעשרו [יעלה על דעתך לומר שיתעשרו] עם שאר בהמותיו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] במשנתנו שלא.

וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! ״יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שֶׁכְּבָר קָדוֹשׁ.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן], שיתעשרו! ומשיבים: "העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב) אמר רחמנא [אמרה התורה] בלשון עתיד, ולא זה שכבר קדוש.

טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא חָיְילָא קְדוּשַּׁת מַעֲשֵׂר עִילָּוַיְהוּ? הַשְׁתָּא קְדוּשָּׁה חֲמוּרָה אַקְּדוּשָּׁה קַלָּה לָא חָיְילָא, קְדוּשָּׁה קַלָּה אַקְּדוּשָּׁה קַלָּה מִיבַּעְיָא?!

ותמהים: לפי הסבר זה נמצא כי טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דוקא משום שכתבה התורה] "יהיה קדש", אין דין מעשר בקדשים קלים, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי אם לא כך, הייתי אומר] חיילא [חלה] קדושת מעשר עילויהו [עליהם], על קדשים קלים? השתא [עכשיו, הרי] קדושה חמורה על קדושה קלה לא חיילא [אינה חלה], קדושה קלה על קדושה קלה מיבעיא [נצרכה לומר] שלא חלה?

מַאי הִיא? דִּתְנַן: אֶחָד קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָם מִקְּדוּשָּׁה לִקְדוּשָּׁה, אֲבָל מַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי, וּמַחְרִימִין אוֹתָן.

ומבארים: מאי [מה] היא אותה הלכה שאנו רומזים לה — דתנן [ששנינו במשנה]: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, שהוקדשו לצרכי המקדש — אין משנין אותם מקדושה לקדושה, ואין קדושת המזבח חלה על בהמה שהוקדשה לבדק הבית, למרות שהיא קלה יותר. אבל מקדישין אותו, מקדיש אדם את הקרבן שלו הקדש עילוי לבדק הבית, כלומר, שיתן להקדש בדק הבית את שווי טובת ההנאה שיש לו בקרבנו, וכן מחרימין אותו, את הקרבן באופן זה לטובת הכהנים, שהחרמים שלהם. הרי שקדושת המזבח אינה חלה על קדושת בדק הבית שהיא קלה ממנה, ואם כן לא ייתכן שתחול קדושת מעשר בהמה על קדושת קרבן אחר, ומדוע נצרך הכתוב למעט אפשרות זאת?

מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם, דְּכׇל בְּהֵמָה לָאו לְעוֹלָה קָיְימָא, אֲבָל הָכָא, דְּכׇל בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר קָיְימָא, אַף עַל גַּב דְּאַקְדְּשַׁהּ — לָא פָּקַע אִיסּוּרָא דְּמַעֲשֵׂר מִינַּהּ.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם], שאין קדושת המזבח חלה על בהמה שקדושה כבר לבדק הבית, הרי זה מפני שכל סתם בהמה לאו לעולה קיימא [אינה עומדת מתחילתה להיות מוקדשת לעולה], כלומר, להקרבה על המזבח, ולכן לאחר שהקדישוה לבדק הבית, אי אפשר להוסיף עליה קדושה למזבח. אבל הכא [כאן], שכל סתם בהמה למצות מעשר קיימא [עומדת], שהרי אדם מעשר את כל בהמותיו, הרי אף על גב דאקדשה [אף על פי שהקדיש אותה] מתחילה לשלמים, יש לומר כי לא פקע איסורא דמעשר מינה [איסור, חובת, המעשר ממנה].

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? בְּ״לֹא יִגָּאֵל״ וּבְ״לֹא יִמָּכֵר״ קָא מַשְׁמַע לַן.

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה משמעות הדבר להלכה — שאם הקדישה כמעשר הריהי באיסור "לא יגאל" (ויקרא כז, לג) ו"לא ימכר", לכן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא, שקדושת מעשר אינה חלה על שלמים, וניתן לפדותם כשנופל בהם מום.

וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים וְכוּ׳. וְיִהְיוּ חָדָשׁ וְיָשָׁן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה כְּבָשִׂים וְעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה — מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, חָדָשׁ וְיָשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה — אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה?

ב שנינו במשנה: ונוהג מעשר בהמה בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה. בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה. שהיה בדין: ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינם מתעשרים וכו'. ומביאים ברייתא בענין זה: ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה מקל וחומר: ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה — מתעשרין מזה על זה, חדש וישן בהמות שנולדו בשנה זו ובשנה שלפניה, שאינן כלאים זה בזה — אינו דין שיתעשרו מזה על זה?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ בִּשְׁתֵּי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה וְאֶחָד מַעְשַׂר דָּגָן, וּמַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן: מָה מַעְשַׂר דָּגָן מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן לֹא, אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן לֹא.

תלמוד לומר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה" (דברים יד, כב), והלשון "עשר תעשר" מרמזת כי בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ובכך מקיש (משווה) הכתוב מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן מחדש על הישן לא מעשרים, שהרי נאמר שם "שנה שנה" — אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא מעשרים.

אִי הָכִי, כְּבָשִׂים וְעִזִּים נָמֵי לֵימָא: מַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן — מָה מַעְשַׂר דָּגָן מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לֹא, אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לֹא? רַבִּי רַחֲמָנָא ״צֹאן״.

ושואלים: אי הכי [אם כך], לענין כבשים ועזים נמי לימא [גם כן נאמר] באותו אופן: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא מעשרים — אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא מעשרים, ומדוע כבשים ועזים מתעשרים מזה על זה? ומשיבים: רבי רחמנא [ריבתה התורה] במצות מעשר בהמה ואמרה "צאן", כדי ללמדנו שכל מה שהוא בכלל צאן מתעשר מזה על זה.

אִי הָכִי, חָדָשׁ וְיָשָׁן נָמֵי! הָא כְּתִיב ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״. וּמָה רָאִיתָ? אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״שָׁנָה שָׁנָה״ — לְשָׁנָה הִקַּשְׁתִּיו, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שריבתה התורה, חדש וישן נמי [גם כן] יתעשרו מזה על זה במעשר בהמה! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] "עשר תעשר", ובכך הקישה התורה מעשר בהמה למעשר דגן, ללמד שאינו מתעשר מן החדש על הישן. ושואלים: ומה ראית להקיש לענין חדש וישן, ולא להקיש לענין כבשים ועיזים? אמר רבא: אמר שם קרא [הכתוב] "שנה שנה" — ללמדנו שלענין שנה הקשתיו, שלא יתרום מהחדש על הישן, ולא לדבר אחר.

תְּנַן הָתָם: אֵין תּוֹרְמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וְאִם תָּרַם — אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יַנַּאי, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״כׇּל חֵלֶב יִצְהָר וְכׇל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן״ — אָמְרָה תּוֹרָה: תֵּן חֵלֶב לָזֶה וְחֵלֶב לָזֶה.

ג ובענין הפרשה ממין על שאינו מינו, תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת תרומות: אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם תרם — אין תרומתו תרומה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' אמי אמר ר' ינאי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר ר' אמי אמר ר' שמעון בן לקיש: נאמר בענין תרומה "כל חלב יצהר (שמן) וכל חלב תירוש (יין) ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (במדבר יח, יב), ובמה שחזרה התורה על לשון "חלב" — אמרה תורה: תן חלב (תרומה) לזה ליצהר בנפרד, וחלב לזה ליין בנפרד, ולא שיתן תרומה מזה על זה.