לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? יֹאכְלוּ נִקּוּדִין, אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְּמֵי פֵירוֹת, אוֹ תִּתְחַלֵּק לְעִיסּוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבֵיצָה בְּמָקוֹם אֶחָד. וְאָמַר עוּלָּא: מָה טַעַם? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָבִיא קַב חוּלִּין טְמֵאִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְקַב וְעוֹד מִמִּין זֶה, סָבַר אֱיבַטְּלִינְהוּ בְּרוּבָּא, וְכֵיוָן דְּאִיכָּא הַאי מַשֶּׁהוּ — מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵיעוֹר.

לשיטת ר' אליעזר מה תהא עליהן — יאכלו נקודין או קליות, או ילושו במי פירות, או תתחלק לעיסות, ובלבד שלא יהא כביצה במקום אחד. ואמר עולא: מה טעם אמרו לנהוג כך בתערובת? והלא היא חולין! גזירה שמא אם ננהג בתערובת זו כחולין טהורים לכל דבר, יביא קב אדם חולין טמאים ממקום אחר, ויערב אותם בקב ועוד משהו (מעט) ממין זה, מתערובת זו, סבר [כסבור הוא]: איבטלינהו ברובא [אבטלנו ברוב] את קב החולין הטמאים. ואולם, כיון דאיכא האי משהו [שיש משהו זה] של תבואה טמאה בתוך התערובת, הרי למרות שנתבטל בתחילה, מכל מקום, כשהוא פוגש את החולין הטמאים — מצא מין את מינו וניעור, ונמצא שאין רוב של חולין טהורים לבטל את הטמאים, ובא אותו אדם לידי מכשול של טומאת אוכלים. ומכאן מוכיח רב דימי כדברי ר' ירמיה, לגבי ציר הנלקח מעם הארץ, שאף שנתבטלו בו המים הטמאים, אם יתן את הציר לקדירה — ימצאו המים הטמאים את המים בקדירה, שהם מינם, ויחזרו לטומאתם הראשונה.

אֲמַר לֵיהּ: אִם טוּמְאָה עוֹרֶרֶת טוּמְאָה, טׇהֳרָה עוֹרֶרֶת טוּמְאָה?

אמר ליה [לו] אביי: אין להוכיח לענייננו מדברי עולא, שכן גם אם אתה אומר שטומאה עוררת טומאה, וכי יכול אתה ללמוד מכאן שטהרה עוררת טומאה? שהרי המים שבקדירה אינם טמאים, ואין כאן טומאה המוצאת טומאה!

אֵיתִיבֵיהּ: אֵפֶר כָּשֵׁר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּאֵפֶר מִקְלֶה, הוֹלְכִין אַחַר הָרוֹב לְטַמֵּא, וְאִי רוּבָּא אֵפֶר מִקְלֶה הוּא — לָא מְטַמֵּא. וְאִי אָמְרַתְּ: טוּמְאָה כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ דָּמֵי, נְהִי דִּבְמַגָּע לָא מְטַמֵּא — לְטַמֵּא בְּמַשָּׂא!

ועוד איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: אפר כשר של פרה אדומה, שהוא מטמא את הנושאו ואת הנוגע בו, שנתערב באפר מקלה, סתם אפר — הולכין אחר הרוב לטמא את הנושאו או את הנוגע בו, ואי רובא [ואם הרוב] אפר מקלה הוא — לא מטמא האפר. ואי אמרת [ואם אתה אומר] שגם כאשר המיעוט בטל ברוב — הטומאה כמאן דאיתיה דמי [כמו שהיא ישנה מצויה, היא נחשבת], נהי [אם אמנם] במגע לא מטמא אפר זה, שהרי כאשר אדם נוגע באפר — ברוב הכשר הוא נוגע, מכל מקום לטמא [שיטמא] במשא, שהרי כשהוא נושא את התערובת — יש בה אפר פרה שמטמא את הנושא!

הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַגָּע, אֲבָל מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא.

השיב רב דימי: אין מכאן קושיה, שכן הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה], על משנה זו, כפי שהצעת, אמר ר' יוסי בר' חנינא: האפר המעורב טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.

וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: נְבֵילָה בְּטֵילָה בִּשְׁחוּטָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִנְבֵילָה שֶׁתֵּיעָשֶׂה שְׁחוּטָה. נְהִי דִּבְמַגָּע לָא מְטַמֵּא, לְטַמֵּא בְּמַשָּׂא!

חזר והקשה אביי, והאמר [והרי אמר] רב חסדא: נבילה בטילה בשחוטה, אם נתערב בשר נבילה, שהיא מטמאה במשא ובמגע, ברוב של בשר בהמה שנשחטה כראוי, והיא טהורה — התערובת כולה טהורה, ומדוע? משום שזו תערובת של מין בשאינו מינו, שהולכים בה אחר הרוב. ואין השחוטה נחשבת כמינה של הנבילה, משום שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה. ואם טומאה שבטלה ברוב עדיין נחשבת כמצויה, כיצד אמר רב חסדא באופן סתמי שהנבילה בטלה בשחוטה? נהי [אם אמנם] שבמגע לא מטמא, שהנוגע בתערובת נוגע ברוב, מכל מקום לטמא [שיטמא] במשא, שהרי הגביה את כל התערובת!

אֲמַר לֵיהּ: אַתּוּן בִּדְרַב חִסְדָּא מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן בִּדְרַבִּי חִיָּיא מַתְנֵינַן לַהּ. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: נְבֵילָה וּשְׁחוּטָה בְּטֵילוֹת זוֹ בָּזוֹ, וְאִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַגָּע, אֲבָל מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא.

אמר ליה [לו] רב דימי לאביי: אתון [אתם] בשם רב חסדא מתניתו לה [שונים אתם אותה], הלכה זו, ולפי דבריו אכן יש קושיה. אבל אנן [אנו] בדברי ר' חייא מתנינן לה [שונים אותה], שכך תני [שנה] ר' חייא בברייתא: נבילה ושחוטה בטילות זו בזו, ואיתמר עלה [ונאמר עליה] על ברייתא זו, אמר ר' יוסי בר' חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.

וְהָא דִּתְנַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם — הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה. וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא. אַמַּאי? דִּנְהִי בְּמַגָּע לָא מְטַמֵּא, תְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא! אִישְׁתִּיק.

חזר והקשה אביי: והא דתנן [וזו ששנינו, במשנתינו], ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת (חתיכת) דם — הרי זו תקבר, בגלל ולד שודאי מצוי בחררה, ונפטרה הבהמה מן הבכורה. ותני [ושנה] על כך ר' חייא בברייתא: חררה זו אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואם טומאה שבטלה ברוב עדיין נחשבת כמצויה, אמאי [מדוע]? דנהי [שאם אמנם] במגע לא [אינו] מטמא, שהרי הולד אינו אלא מיעוט בחררה כולה, וכשהוא נוגע בה הריהו נוגע ברוב, מכל מקום תטמא במשא! אישתיק [שתק] רב דימי. ושואלים: מדוע שתק? דלמא

דִּלְמָא, וַדַּאי שָׁאנֵי הָכָא, דְּהָוְיָא לַהּ טוּמְאָה סְרוּחָה. הָנִיחָא לְבַר פְּדָא, דְּאָמַר: טוּמְאָה חֲמוּרָה עַד לְגֵר, וְטוּמְאָה קַלָּה עַד לְכֶלֶב, הָא לָא חַזְיָא לְגֵר. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר:

ודאי שאני הכא [שמא ודאי שונה כאן] הדין, משום דהויא לה [שהרי היא] טומאה סרוחה, שנבילה שנתקלקלה אינה מטמאת כלל! ואומרים: הניחא [זה אמנם נוח] לדעת בר פדא, דאמר [שאומר]: נבילה מטמאת טומאה חמורה, לטמא אדם הנושא אותה או נוגע בה, עד לגר, כלומר, דכל עוד היא ראויה לאכילה לגר תושב, שמותר באכילת נבילה, ואם אינה ראויה למאכל אדם — שוב אינה מטמאה. ואילו טומאה קלה, כדין אוכל טמא, שמטמא אוכלים ומשקים בלבד, הריהי מטמאה עד שלא תהיה ראויה אפילו למאכל כלב. אם כן, חררה זו, הא [הרי] לא חזיא [אינה ראויה] לגר, אף שהיא ראויה לכלב, ולכן אינה מטמאה במשא. אלא לדעת ר' יוחנן, דאמר [שאומר]:

אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ עַד לְכֶלֶב, הָא חַזְיָא לְכֶלֶב! קַשְׁיָא.

אחת זו ואחת זו, גם טומאה חמורה וגם טומאה קלה יש בנבילה, עד שאינה ראויה לאכילת כלב, מדוע אין החררה מטמאת במשא? הא חזיא [הרי היא ראויה] לכלב! ואומרים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

גּוּפָא, בַּר פְּדָא אָמַר: טוּמְאָה חֲמוּרָה עַד לְגֵר, וְטוּמְאָה קַלָּה עַד לְכֶלֶב. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ עַד לְכֶלֶב. מַאי טַעְמָא דְּבַר פְּדָא? דִּכְתִיב: ״לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה לְגֵר וְגוֹ׳״, הָרְאוּיָה לַגֵּר קְרוּיָה ״נְבֵילָה״, וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַגֵּר אֵינָהּ קְרוּיָה ״נְבֵילָה״.

א גופא [ודנים לגופה] של אותה מחלוקת שהבאנו, בר פדא אמר: טומאה חמורה, לטמא במשא ובמגע, יש בנבילה עד שלא תהיה ראויה עוד לאכילה לגר, וטומאה קלה, טומאת אוכלים — עד שלא תהיה ראויה לכלב. ור' יוחנן אמר: אחת זו ואחת זו יש בה עד שלא תהא ראויה לכלב. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של בר פדא? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד, כא), ומכאן למדנו כי דווקא נבילה הראויה לאכילה לגר קרויה "נבילה" כלומר, יש לה דין נבילה, לענין איסור אכילה ולענין טומאה, ושאינה ראויה לגר אינה קרויה "נבילה".

וְאִידַּךְ? לְמַעוֹטֵי הֵיכָא דְּהִסְרִיחָה מֵעִיקָּרָא. וְאִידַּךְ? הִסְרִיחָה מֵעִיקָּרָא לָא צְרִיכָא קְרָא לְמַעוֹטֵי, עַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יוחנן], שאינו למד כן, מה הוא למד מכאן? ומשיבים: לדעתו הוזכרה כאן אכילת הגר כדי למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא [למעט מקום שהסריחה הנבילה מתחילה], שמעולם לא היתה ראויה למאכל הגר, שאין דין נבילה חל עליה. אבל אם היתה ראויה מתחילה לגר — אין טומאת נבילה מסתלקת ממנה עד שתיפסל מאכילת כלב. ושואלים: ואידך [והאחר, בר פדא], מדוע הוא אינו דורש כך כתוב זה? ומשיבים: לדעתו, נבילה שהסריחה מעיקרא [מתחילתה] לא צריכא קרא למעוטי [אינה צריכה כתוב למעט אותה], כי עפרא בעלמא הוא [עפר בלבד היא] ואינה נחשבת לכלום.

תְּנַן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר, וְנִפְטֶרֶת מִן הַבְּכוֹרָה. וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם בִּיטּוּל בְּרוֹב נָגְעוּ בָּהּ.

וביחס למה שהסברנו, כי גם לדעת ר' יוחנן, נבילה שהיתה סרוחה מתחילה — לא חל עליה כלל דין נבילה, מקשים: תנן [שנינו במשנתנו], ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם — הרי זו תקבר, ונפטרת מן הבכורה. ותני [ועל כך שנה] ר' חייא בברייתא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואמר ר' יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה, שהולד שנימוק נתבטל בדם שבחררה, שהוא הרוב, ולכן אינו מטמא טומאת נבילה.

מַאי אִירְיָא מִשּׁוּם בִּיטּוּל בְּרוֹב? תִּיפּוֹק לִי דְּלָא אִיתְחֲזִי כְּלָל! הָא נָמֵי אִיתְחֲזִי מֵעִיקָּרָא אַגַּב אִימֵּיהּ.

ויש לשאול: מאי איריא [מה שייך, מדוע] הוצרך לנמק זאת משום ביטול ברוב? תיפוק לי [תצא לו] הלכה זו משום דלא איתחזי [שהולד שבחררה לא היה ראוי] כלל מתחילתו לאכילת אדם, ואם כן לא חלה עליו טומאה! ומשיבים: הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה [זה גם כן היה ראוי מתחילתו לאכילה אגב אמו, קודם שהפילה], ומשום כך לא נסתלקה טומאה ממנו גם לאחר מכן.

תְּנַן הָתָם: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: צִיר טָהוֹר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ מַיִם כׇּל שֶׁהוּא — טָמֵא. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: זֹאת אוֹמֶרֶת נֶחְשְׁדוּ עַמֵּי הָאָרֶץ לְעָרֵב מֶחֱצָה בַּצִּיר. וּלְמָה לִי מֶחֱצָה? אֲפִילּוּ בְּצִיר מִמֶּחֱצָה נָמֵי! וְהָנֵי מַשֶּׁהוּ — הָוֵה לֵיהּ פַּלְגָא, וּפַלְגָא לָא בְּטִיל.

ב ועוד בענין ביטול טומאה ברוב, תנן התם [שנינו שם], במשנה במסכת מכשירין, ר' אליעזר בן יעקב אומר: ציר (של דגים מלוחים שנכבשו במים), שנלקח מעם הארץ החשוד על הטומאה, אלא שידוע לנו שהוא טהור, משום שהמים שבו, שהם בחזקת טמאים, בטלים ברוב הציר, אם אירע שנפל לתוכו מים כל שהוא — טמא, לפי שעכשיו נמצא שיש בו רוב של מים טמאים. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, זאת אומרת: נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בציר, ולכן די במים מועטים שנוספו כדי להפוך את המים לרוב הציר. ושואלים: ולמה לי להסיק מכאן שנחשדו עמי הארץ לערב מחצה? אפילו היו המים בציר [פחות] ממחצה, נמי [גם כן] יהיה הציר טמא. שהרי המים שהם מעט פחות ממחצה, והני [ואותו] משהו מים שנפלו לציר, כשהם מצטרפים — הוה ליה פלגא [הרי זה מחצה] של הציר כולו, ופלגא לא בטיל [ומחצה לא בטל] במחצה!

אֵימָא: עַד מֶחֱצָה. אִיבָּעֵית אֵימָא: טוּמְאַת עַם הָאָרֶץ דְּרַבָּנַן, טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּרַבָּנַן. בְּרוּבָּא גְּזַרוּ רַבָּנַן, בְּפַלְגָא וּפַלְגָא לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן.

ומתקנים, אימא [אמור]: אין כוונת רב נחמן לומר שאינם מערבים פחות ממחצה, אלא: עד מחצה כלומר, קרוב למחצה. ומוסיפים, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: יש לפרש את דברי רב נחמן כפשטם, שאם היו המים, עם המעט שנפל לתוכם, מחצה בציר — לא היה הציר טמא. וטעם הדבר הוא, כי טומאת עם הארץ, שכל היוצא מתחת ידו בחזקת טמא, אינה אלא דרבנן [מדברי חכמים], וכן טומאת משקין שהמים מטמאים — גם היא דרבנן [מדברי חכמים]. ולכן יש לומר כי ברובא [ברוב], כאשר המים מצטרפים לרוב — גזרו רבנן [חכמים] טומאה על הציר. אבל, בפלגא ופלגא [במחצה מים ומחצה ציר] לא גזרו בה רבנן [חכמים] טומאה.

מַתְנִי׳ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מְנִיקָה מִן הַגּוֹי — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת הָיָה. נִכְנָס לְתוֹךְ עֶדְרוֹ וְרָאָה אֶת הַמַּבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת, וְשֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ, אוֹ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ.

ג משנה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הלוקח (הקונה) בהמה מניקה מן הגוי — אין חוששין שמא הולד שינק ממנה בנה של אחרת היה, והיא עצמה עדיין לא ילדה. אלא כל ולד הולך אחר אימו, ובודאי בנה הוא, ולכן כל שתלד מעתה בודאי אינו בכור. נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות, שילדו זה עתה בכור, מניקות, ואת שאינן מבכירות, כלומר, אלו שכבר ילדו יותר מולד אחד, מניקות — אין חוששין שמא בנה של זו (המבכירה) בא לו אצל זו (שאינה מבכירה), או שמא בנה של זו בא לו אצל זו, ולכן כל אחד מן הולדות שבעדר הריהו ספק בכור. אלא אנו מניחים שכל ולד הולך אחר אימו, ולכן היונק מן המבכירה הריהו בכור ודאי, והיונק משאינה מבכירה — בודאי אינו בכור.

גְּמָ׳ אָמַר רַב נַחְמָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הִלְכְתָא בְּכוּלֵּיהּ פִּירְקִין, בַּר מִפְּלוּגְתָּא. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָמֵינָא כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב אָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא! אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא — (מפליגי) [מִיפְלָג פְּלִיגִי] רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא!

ד גמרא אמר רב נחמן משמיה [משמו] של רב: הלכתא בכוליה פירקין [הלכה היא כמו שנאמר בכל המשניות של הפרק שלנו], וגם מה שלא נשנה בסתם, אלא בשמו של תנא מסויים, בר מפלוגתא [חוץ מאותם מקומות שיש בהם מחלוקת], ששם צריך להכריע באופן שונה בכל מקום. אמר רב ששת, אמינא: כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא [אומר אני: כאשר נמנם ושכב רב אמר את השמועה הזו] שהובאה בשמו, כלומר, לא דקדק בדבר. שכן אהייא [על מה] הוצרך לומר כלל זה, שהלכה כמשניות שבפרקנו? אילימא ארישא [אם תאמר על המשנה הראשונה], במי שלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם ביכרה (לעיל יט, ב) — הרי מפליגי [חלוקים] בה ר' ישמעאל ור' עקיבא!

אֶלָּא אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב ״קַב וְנָקִי״.

אלא על דברי ר' אליעזר בן יעקב, בענין בהמה גסה ששפעה חררת דם (לעיל כא, ב) — לא הוצרך לכך, שכן כלל בידינו הוא: משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי כלומר, מעט, אבל נקי וברור כסולת, והלכה כמותו!

אֶלָּא אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִפְלָג פְּלִיג בְּבָרַיְיתָא! אֶלָּא אַדְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם — הָא אָמַר רַב חֲדָא זִימְנָא, דְּאָמַר רַב: הִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם! אֶלָּא אַשְּׂעַר בַּעַל מוּם מִיפְלָג פְּלִיגִי עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל וְרַבָּנַן!

אלא אם על דברי רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הדברים אמורים — הלוא מפלג פליג [חולק התנא] בברייתא על הלכה זו! אלא תאמר שכוונת רב לר' יוסי בן המשולם במשנה הבאה (כד,ב) — הא [הרי] כבר אמר רב דבר זה חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב: הלכתא [הלכה] כר' יוסי בן המשולם! אלא תאמר שכוונתו למשנה בענין שער בכור בעל מום (להלן כה,ב) — הלוא מיפלג פליגי [חלוקים] בה עקביא בן מהללאל ורבנן [וחכמים]!

לְעוֹלָם אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּבָרַיְיתָא לָא פְּלוּגְתָּא הִיא.

ומשיבים: לעולם כוונתו של רב לדבריו של רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו. והא קא משמע לן [ודבר זה משמיע לנו]: דברייתא לא פלוגתא היא [שמחלוקת שבברייתא לא נחשבת למחלוקת], ואין להתחשב בה.

וְכֵיוָן דְּאָמַר רַב: הִלְכְתָא בְּכוּלֵּיהּ פִּירְקִין בַּר מִפְּלוּגְתָּא,

ושואלים: וכיון שאמר רב: הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא [הלכה בכל הפרק שלנו חוץ ממקום שיש בו מחלוקת],