מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ עוּבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל הֵימֶנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה — פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּיִשְׂרָאֵל״, אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים.

א משנה הלוקח (הקונה) עובר חמורו של נכרי, כשהוא בבטן האתון; והמוכר לו לנכרי את עובר חמורו שלו, אף על פי שאינו רשאי, שאסור למכור בהמה גסה לגוי; והמשתתף לו, הנעשה שותף עם הגוי באתון או בעובר; והמקבל הימנו אתון כדי לטפל בה, ובתמורה לכך להשתתף עמו בוולדותיה; והנותן לו לגוי אתון בקבלה, שיטפל בה הגוי וישתתף עמו בוולדות יה; בכל המקרים הללו, הנולד בכור לאמו פטור מן הבכורה, ואינו צריך לפדותו, שנאמר: "הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה" (במדבר ג, יג) — אבל לא באחרים, וכל שיש לגוי חלק — אינו קדוש בבכורה.

גְּמָ׳ כׇּל הָנֵי לְמָה לִי?

ב גמרא ושואלים: כל הני [המקרים הללו] ששנינו במשנתנו למה לי?

צְרִיכִי, דְּאִי תְּנָא לוֹקֵחַ — הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּקָא מַיְיתֵי לַהּ לִקְדוּשָּׁה, אֲבָל מוֹכֵר דְּקָא מַפְקַע לַהּ מִקְּדוּשָּׁה — אֵימָא לִיקְנְסֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: צריכי [נצרכים הם], דאי תנא [שאם שנה] רק בלוקח מן הגוי שהוא פטור, הוה אמינא [הייתי אומר]: טעם הדבר — משום דקא מייתי לה [שהוא מביא אותה] לקדושה, שתהא שובתת בשבת, כדין בהמת ישראל, אבל מוכר עובר לגוי, דקא מפקע לה [שהוא מפקיע אותה] מקדושה — אימא ליקנסיה [אמור שנקנוס אותו] לנהוג בו דין בכור, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שפטור.

וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: שׁוּתָּפוּת גּוֹיִ חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה, קָמַשְׁמַע לַן דִּפְטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

ושואלים, ומה ששנינו: והמשתתף לו, למה לי לאומרו? ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהודה, שאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, קמשמע לן [משמיע לנו] במשנה זו שפטורה מן הבכורה.

וְהַמְקַבֵּל, לְמָה לִי? מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה.

ושואלים: ומעתה, מה ששנינו: והמקבל אתון מן הגוי, שהוא משתתף בוולדותיה, למה לי לומר שהוא פטור? והרי זה בכלל הדין הקודם! ומשיבים: משום דקא בעי למיתני [שהוא רוצה לשנות] את המקרה המקביל לו: והנותן לו בקבלה, לומר שהוא פטור.

וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה, לְמָה לִי? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְעִיקַּר בְּהֵמָה דְּיִשְׂרָאֵל הִיא, לִיקְנְסֵיהּ, דִּלְמָא אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בִּבְהֵמָה אַחֲרִיתִי, קָמַשְׁמַע לַן.

ושואלים: ובאמת, הנותן לו בקבלה למה לי? ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ועיקר בהמה של ישראל היא, ליקנסיה דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי [שנקנוס אותו, נחייבו לפדותו, שמא יבוא להחליף ולפטור גם בבהמה אחרת] שנותן לגוי לטפל בה, גם כשאין לגוי חלק בוולדות, והיא חייבת בבכורה, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שאין קונסים.

תְּנַן הָתָם: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה, בֶּן בְּתִירָא מַתִּיר בַּסּוּס.

ג ומביאים דיון שהובאה בו משנתנו כראיה. תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת עבודה זרה, בענין איסור מכירת בהמה גסה לגוי, שמא יעבוד בה בשבת: ר' יהודה מתיר למכור לגוי בהמה שבורה, שנשברו רגליה, מפני שאינה ראויה למלאכה. בן בתירא מתיר בסוס, מפני שאין נוהגים לעבוד בו, אלא לרכב עליו, ואין זה אסור מן התורה בשבת.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: עוּבָּר מָה לִי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה? טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה הָתָם דְּשָׁרֵי, מִשּׁוּם דִּשְׁבוּרָה, עוּבָּר נָמֵי שָׁבוּר הוּא. אוֹ דִלְמָא: שְׁבוּרָה לָאו הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ, אֲבָל עוּבָּר, כֵּיוָן דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ, לָאו שָׁבוּר הוּא?

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים שאלה זו: עובר מה לי אמר ר' יהודה? מה דעתו? האם מותר למכור את העובר לגוי, כדרך שהתיר בשבורה? ומסבירים את השאלה: טעמא [הטעם] של ר' יהודה התם דשרי [שם שהתיר], הרי זה משום שהיא שבורה ואינה יכולה לעבוד, ולפי זה יש לומר כי עובר נמי [גם כן] הוא מתיר, שהרי שבור הוא, ואינו יכול לעשות שום מלאכה. או דלמא [שמא] נאמר: שבורה הוא מתיר למכור, משום שלאו היינו אורחיה [אין זו דרכו], אין דרכה של בהמה להיות שבורה, ואין זה בכלל איסור מכירת בהמה. אבל עובר, כיון דהיינו אורחיה [שזו דרכו], שהוא נעשה ראוי למלאכה לכשיגדל, שמא לאו [לא] שבור הוא נחשב?

תָּא שְׁמַע: וְהַמּוֹכֵר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. וְלָא פְּלִיג רַבִּי יְהוּדָה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדעת ר' יהודה ממה ששנינו במשנתנו: והמוכר לו (עובר לגוי) אף על פי שאינו רשאי למכור לו, ולא פליג [חולק] ר' יהודה, לומר שרשאי למוכרו.

וְלִיטַעְמָיךְ, הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה, דְּלָא קָתָנֵי — הָכִי נָמֵי דְּלָא פְּלִיג?

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה רוצה להוכיח בדרך זו, מה ששנינו במשנתנו: המשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה, דלא קתני [שאינו שונה] שר' יהודה חולק על כך, הכי נמי דלא פליג [כך גם כן תאמר שאינו חולק]? והרי לדעתו שותפות הגוי אינה פוטרת מן הבכורה!

אֶלָּא — פְּלִיג, וְלָא קָתָנֵי. הָכָא נָמֵי — פְּלִיג, וְלָא קָתָנֵי.

אלא בוודאי פליג [חולק בזה], ומכל מקום לא קתני [שונה] התנא את דעתו. הכא נמי [כאן גם כן], לענין מכירת עובר, יש לומר שהוא פליג [חולק], ומתיר, ולא קתני [שונה] התנא את הדבר במשנה, שלא הביא בה את כל הדעות.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה מִן הַגּוֹי וְיָלְדָה — מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּשׇׁוְויוֹ, וְנוֹתֵן חֲצִי דָּמָיו לַכֹּהֵן. וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי — קוֹנְסִים אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, וְנוֹתֵן כׇּל דָּמָיו לַכֹּהֵן.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי לטפל בה ולהשתתף בוולדותיה, וילדה בכור — מעלין אותו בשוויו (אומדים כמה הוא שווה), ונותן הישראל חצי דמיו לכהן, לפדיון חלקו של הישראל, שהוא קדוש בבכורה. והנותן לו לגוי בהמה בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, הואיל ועשה כן — קונסים אותו לקנות את חלקו של הגוי בבכור, עד אפילו פי עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן.

מַאי לָאו אַעוּבָּר? לָא, אַבְּהֵמָה.

מאי לאו [האם לא] משום העובר נאמר שאינו רשאי למוכרו? ודוחים: לא, מדובר על הבהמה, שאינו רשאי ליתנה לגוי בקבלה, ועל כך קונסים אותו. ומקשים:

וְהָא ״דָּמָיו״ קָתָנֵי! תְּנִי ״דָּמֶיהָ״. וְהָא ״נוֹתֵן כׇּל דָּמָיו לַכֹּהֵן״ קָתָנֵי, וְאִי בְּהֵמָה — כֹּהֵן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דְּיָהֵיב לֵיהּ בְּהֵמָה מְעַבַּרְתָּא לְפַטּוֹמַהּ, דְּמִיגּוֹ דְּקָנְסִינַן לֵיהּ אַבְּהֵמָה, קָנְסִינַן לֵיהּ אַעוּבָּר.

והא [והרי] "קונסים אותו עד עשרה בדמיו" קתני [הוא שונה], בלשון זכר! ומשיבים, תני [שנה]: "דמיה". ומקשים: והא [והרי] "נותן כל דמיו לכהן" קתני [הוא שונה], ואי [ואם] על הבהמה מדובר, כהן מאי עבידתיה [מה מעשהו כאן]? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה [שנותן לו, לגוי, בהמה מעוברת לפטם אותה], כדי להתחלק בשבחה, וגם להתחלק בוולדותיה. דמיגו דקנסינן ליה [שמתוך שאנו קונסים אותו] על הבהמה, שעשה שלא כדין, קנסינן ליה [קונסים אנו אותו] גם על העובר ליתן דמיו לכהן.

אָמַר רַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת. הָא יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת — אָסַר, וְהָא עוּבָּר נָמֵי כְּיָכוֹל לְהִתְרַפְּאוֹת דָּמֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.

אמר רב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: ר' יהודה מתיר בשבורה למוכרה לגוי, מפני שאינה יכולה להתרפאות. ונדייק: הא [אבל] אם יכולה להתרפאות — אסר. והא [והרי] עובר נמי [גם כן], כיכול להתרפאות דמי [נחשב], שהרי בסופו של דבר יוכל לעבוד. שמע מינה [למד מכאן] שהוא אוסר למוכרו לגוי.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין, וְהַמּוֹכֵר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה!

א ומעירים: סוגיה זו ששנינו הובאה לברר דעתו של ר' יהודה במשנה שבמסכת עבודה זרה, ואיכא דמתני לה אמתניתין [ויש ששונים אותה, סוגיה זו, על משנתנו], ששנינו בה: והמוכר לו עובר לנכרי, אף על פי שאינו רשאי. וכך שאלו: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה היא? דתנן [שהרי שנינו] במשנה שבמסכת עבודה זרה: ר' יהודה מתיר בשבורה למוכרה לגוי, לפי שאינה עושה מלאכה בשבת. והוא הדין, איפוא, לעובר, שאינו ראוי למלאכה!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה — שְׁבוּרָה, לָאו הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ; עוּבָּר, הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ.

ודוחים: ניתן להסביר את משנתינו אפילו תימא [תאמר] שהיא כר' יהודה; שבורה — לאו היינו אורחיה [אין זה דרכה] של בהמה, ולכן אין זה בכלל האיסור. אבל עובר — היינו אורחיה [זהו דרכו], שהוא נעשה ראוי למלאכה לכשיגדל, ואין הוא בכלל שבור.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה מִן הַגּוֹי וְיָלְדָה — מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּשׇׁוְיוֹ, וְנוֹתֵן חֲצִי דָּמָיו לַכֹּהֵן. וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, וְנוֹתֵן כׇּל דָּמָיו לַכֹּהֵן. מַאי לָאו אַעוּבָּר? לָא, אַבְּהֵמָה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: ר' יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי וילדה — מעלין (אומדים) אותו בשויו, ונותן חצי דמיו לכהן. והנותן לו לגוי בקבלה, אף על פי שאינו רשאי לעשות כן — קונסין אותו עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן. מאי לאו [האם לא] משום העובר, נאמר שאינו רשאי? ודוחים: לא, מדובר על הבהמה.

וְהָא דָּמָיו קָתָנֵי! תְּנִי ״דָּמֶיהָ״. וְהָא ״נוֹתֵן כָּל דָּמָיו לַכֹּהֵן״ קָתָנֵי, וְאִי בְּהֵמָה — כֹּהֵן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דְּיָהֵיב בְּהֵמָה מְעַבַּרְתָּא לְפַטּוֹמַהּ, דְּמִיגּוֹ דְּקָנְסִינַן לֵיהּ אַבְּהֵמָה — קָנְסִינַן לֵיהּ אַעוּבָּר.

ומקשים: והא [והרי] "דמיו" קתני [שנה], בלשון זכר! ודוחים, תני [שנה]: "דמיה". ומקשים: והא [והרי] "נותן כל דמיו לכהן" קתני [הוא שונה], ואי [ואם] משום הבהמה, כהן מאי עבידתיה [מה מעשהו]? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דיהיב בהמה מעברתא לפטומה [שנותן לגוי בהמה מעוברת לפטם אותה], להתחלק בשבח שישביח גופה, וגם להתחלק בוולדותיה. דמיגו דקנסינן ליה [שמתוך שאנו קונסים אותו] על הבהמה, קנסינן ליה [קונסים אנו אותו] על העובר.

אָמַר רַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת. הָא יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת — אָסוּר, וְהַאי נָמֵי כְּיָכוֹל לְהִתְרַפְּאוֹת דָּמֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.

אמר רב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: ר' יהודה מתיר בשבורה למוכרה לגוי, מפני שאינה יכולה להתרפאות. ונדייק: הא [אבל] אם יכולה להתרפאות — אסור. והאי נמי [וזה גם כן], העובר, כיכול להתרפאות דמי [נחשב]. שמע מינה [למד מכאן] שהוא אוסר למוכרו.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מָכַר בְּהֵמָה לְעוּבָּרֶיהָ, מַאי? תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה, תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן.

ב ועוד בענין איסור מכירת בהמה גסה לגוי, איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מכר בהמה לגוי רק לענין עובריה, אבל הבהמה גופה שייכת לישראל, מאי [מהו]? האם מותר הדבר? ומסבירים: תיבעי [תישאל השאלה] לדעת ר' יהודה שהתיר למכור בהמה שבורה לגוי, וכן תיבעי לרבנן [תישאל השאלה לשיטת חכמים] החולקים עליו.

תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה: עַד כָּאן לָא קָא שָׁרֵי רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בִּשְׁבוּרָה, דְּלָא אָתְיָא לְאִיחַלּוֹפֵי, אֲבָל שְׁלֵמָה דְּאָתְיָא לְאִיחַלּוֹפֵי — אָסַר.

ומפרטים, תיבעי [תישאל השאלה] לדעת ר' יהודה: עד כאן לא שמענו כי קא שרי [מתיר] ר' יהודה אלא בשבורה, דלא אתיא לאיחלופי [שאינה באה, עשויה, להתחלף], שאין חשש שבעקבות היתר זה יבואו אנשים למכור לגוי בהמה שלמה, שהרי ניכר הדבר, אבל המוכר בהמה לעובריה, כשהיא עצמה שלמה, דאתיא לאיחלופי [שעשויה להתחלף] — אסר [הריהו אוסר].

אוֹ דִלְמָא, וּמָה שְׁבוּרָה דִּפְסַקָה מִינֵּיהּ, וְכׇל שֶׁכֵּן שְׁלֵמָה דְּלָא פְּסַקָה מִינֵּיהּ?

או דלמא [שמא] נאמר מצד אחר: ומה שבורה דפסקה מיניה [שהיא פסוקה, חתוכה ממנו], שמוכרה מכירה גמורה לגוי, מתיר ר' יהודה, ואינו חושש להחלפה — כל שכן שהוא מתיר למכור שלמה לעובריה, דלא פסקה מיניה [שאינה חתוכה ממנו], שהרי לא מכר את גוף הפרה?

תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן: עַד כָּאן לָא קָאָסְרִי רַבָּנַן אֶלָּא בִּשְׁבוּרָה, דִּפְסַקָה מִינֵּיהּ, אֲבָל שְׁלֵמָה דְּלָא פְּסַקָה מִינֵּיהּ — שָׁרוּ.

וכן תיבעי לרבנן [תישאל השאלה לדעת חכמים]: עד כאן לא שמענו כי קאסרי רבנן [אסרו חכמים] למכור אלא בשבורה, משום דפסקה מיניה [שהיא חתוכה ממנו] ועוברת לגמרי לרשות הגוי, ויבואו למכור לגוי בהמה שלמה, אבל שלמה לעובריה, דלא פסקה מיניה [שאינה פסוקה, חתוכה, ממנו], ואין חשש שיבוא להחליף ולמכור מכירה גמורה — שרו [הם מתירים]. או דלמא

אוֹ דִלְמָא: וּמָה שְׁבוּרָה דְּלָא אָתְיָא לְאִיחַלּוֹפֵי — אָסְרִי, וְכׇל שֶׁכֵּן שְׁלֵמָה דְּאָתְיָא לְאִיחַלּוֹפֵי.

[שמא] נאמר: ומה שבורה דלא אתיא לאיחלופי [שאינה עשויה להתחלף] בבהמה שלמה. אסרי [אוסרים] חכמים למוכרה — וכל שכן שהם אוסרים מכירת שלמה לעובריה, דאתיא לאיחלופי [שהיא עשויה להתחלף] במכירה גמורה של בהמה שלמה? אופן הצגת השאלה מניח שחכמים לא אסרו מכירת שבורה, אלא משום שיבואו להחליף ולמכור גם בהמה שלמה, ולכן נוצר הספק בענין מכירת בהמה לעובריה.

וְטַעְמָא דְרַבָּנַן מִשּׁוּם הָכִי הוּא? וְהָתַנְיָא: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ וְיוֹלֶדֶת! אַלְמָא מִשּׁוּם עוּבָּרֶיהָ הוּא.

ועל כך תמהים: וטעמא דרבנן משום הכי הוא [וכי טעמם של חכמים משום כך הוא]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אמרו לו חכמים לר' יהודה: ומדוע לא תאסור למכור שבורה? והלא מרביעין עליה ויולדת! אלמא [מכאן] שטעמם משום עובריה הוא, ואדרבה, מכאן עולה בבירור כי הם אוסרים למכור בהמה לעובריה!

הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: טַעְמָא דִידַן מִשּׁוּם דְּאָתְיָא לְאִיחַלּוֹפֵי בִּבְהֵמָה, אֶלָּא אַתְּ, מַאי טַעְמָא שָׁרֵית? מִשּׁוּם דְּאֵין יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת, כְּמַאן דְּזַבְּנַהּ לִשְׁחִיטָה דָּמֵי.

ומשיבים: אין זה משום שכך הם עצמם סבורים, אלא הכי קאמרי ליה [כך הם אומרים לו] לר' יהודה: טעמא דידן משום דאתיא לאיחלופי [הטעם שלנו לאסור שבורה, הוא משום שהיא עשויה להתחלף] בבהמה אחרת, שלמה. אלא את [אתה], מאי טעמא שרית [מה טעם התרת] למכור שבורה? משום שאין יכולה להתרפאות, ולכן כמאן דזבנה [כמי שמוכרה] לגוי במפורש לצורך שחיטה דמי [נחשב], ודבר זה מותר.

וַהֲלֹא מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ וְיוֹלֶדֶת, וְכֵיוָן דְּמַרְבִּיעִין עָלֶיהָ וְיוֹלֶדֶת — מְשַׁהֵא לַהּ!

והלא מרביעין עליה ויולדת, וכיון שמרביעין עליה ויולדת משהא לה [משהה אותה], ויבואו אנשים לטעות ולהתיר מכירת בהמה רגילה!

וַאֲמַר לְהוּ: לִכְשֶׁתֵּלֵד, דְּלֹא מְקַבֶּלֶת זָכָר.

ואמר להו [להם] ר' יהודה: לכשתלד בהמה שבורה אחשוש לכך שישהה אותה אצלו. ואולם, בהמה כזו שנשברו רגליה לא מקבלת עליה זכר. ואין מכאן, איפוא, ראיה לדעת חכמים בדין המוכר פרה לעובריה.

תָּא שְׁמַע, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה, וְלָא קָתָנֵי: ״אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי״!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנתנו, ששנינו: והנותן לו לגוי בהמה בקבלה, כלומר, להתחלק בוולדות תמורת טיפול בבהמה. והרי זה ממש מוכר בהמה לעובריה, ולא קתני [ואינו שונה] "אף על פי שאינו רשאי"!

וְלִיטַעְמָיךְ, הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ דְּלָא קָתָנֵי, הָכִי נָמֵי דְּרַשַּׁאי? וְהָא אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּתָּפוּת עִם הַגּוֹי, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּיב לוֹ שְׁבוּעָה וְנִשְׁבָּע לוֹ בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ״!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה מוכיח באופן זה, מה ששנינו במשנה: המשתתף לו, דלא קתני [שגם כן אינו שונה] אף על פי שאינו רשאי, הכי נמי [כך גם כן] אתה רוצה לדייק שהוא רשאי לעשות כן? והא [והרי] אמר אבוה [אביו] של שמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא מתוך דין ודברים שביניהם יתחייב לו הגוי שבועה בבית המשפט, ונשבע לו בשם עבודה זרה שלו, והתורה אמרה: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג), שאסור לאדם לגרום שיישמע שם עבודה זרה על ידו!

אֶלָּא, תְּנָא מְכִירָה, וְהוּא הַדִּין לְשׁוּתָּפוּת. הָכִי נָמֵי, תְּנָא מְכִירָה וְהוּא הַדִּין לְקַבְּלָנוּת. וּמַאי שְׁנָא מְכִירָה דְּנָקֵט? דְּעִיקָּר מְכִירָה הִיא.

אלא, תנא [שנה במשנה] מכירה, שאינו רשאי למכור לגוי, והוא הדין לשותפות עמו. הכי נמי [כך גם כן] אמור בענייננו: תנא [שנה] מכירה והוא הדין לקבלנות, שאינו רשאי לתת לו בהמה לוולדותיה. ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] מכירה, שדווקא בדוגמא זו נקט [הוא תופס]? ומשיבים: משום שעיקר האיסור בענין זה מכירה היא.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה מִן הַגּוֹי וְיָלְדָה — מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּשׇׁוְויוֹ, וְנוֹתֵן חֲצִי דָּמָיו לַכֹּהֵן. וְהַנּוֹתֵן בְּקַבָּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, וְנוֹתֵן כָּל דָּמָיו לַכֹּהֵן.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדין המוכר בהמה לעובריה ממה ששנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי להתחלק בוולדות, וילדה בכור — מעלין אותו את הוולד בשוויו, כלומר, מעריכים את דמיו, ונותן הישראל חצי דמיו לכהן, שהוא חלקו בוולד זה. והנותן לגוי בהמה בקבלה, אף על פי שאינו רשאי לעשות כן — קונסין אותו לקנות את חלקו של הגוי עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל זְמַן שֶׁיַּד הַגּוֹי בָּאֶמְצַע — פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

וחכמים אומרים: כל זמן שיד הגוי באמצע, שיש לו בעלות מסויימת באם או בבכור — פטורה מן הבכורה.