חולין י״ג

וְאֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה.

ואין להן מחשבה, שבמקום בו יש צורך במחשבה — אין מחשבתם מועילה!

אֲמַר לֵיהּ: מַחְשָׁבָה גְּרֵידְתָּא לָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ – מַחְשַׁבְתּוֹ נִיכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו.

אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' אמי: מחשבה של קטן גרידתא [בלבד] לא קא מיבעיא ליה [לא נשאלה לו] לר' יוחנן אם מועילה; כי קא מיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] האם מועילה מחשבה של קטן, הרי זה במקרה שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אף שהמעשה בלבד אינו מוכיח.

כְּגוֹן דַּהֲוָה קָיְימָא עוֹלָה בַּדָּרוֹם, וְאַתְיַיהּ בַּצָּפוֹן וְשַׁחְטַהּ, מַאי? מִדְּאַתְיַיהּ בַּצָּפוֹן וְשַׁחְטַהּ אִיכַּוֵּין לַהּ, אוֹ דִילְמָא מָקוֹם הוּא דְּלָא אִיתְרְמִי לֵיהּ?

כגון לענין שחיטת קרבן לשמו, וכגון דהוה קיימא [שהיתה עומדת] עולה בדרום העזרה ואתיוה [והביא אותה] בצפון העזרה, ששם מקום שחיטתה, ושחטה, מאי [מה] הדין? האם מדאתייא [האם מכיון שהביאה] בצפון ושם שחט אותה, מורה הדבר שאיכוין לה [התכוון לה] לשם עולה. או דילמא [שמא] מקום הוא דלא איתרמי ליה [שלא הזדמן לו] בדרום, ולכן הביא אותה לצפון?

הָא נָמֵי אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא, דִּתְנַן: הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹתָיו לַגַּג מִפְּנֵי הַכְּנִימָה, וְיָרַד עֲלֵיהֶם טַל – אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״, וְאִם נִתְכַּוֵּין לְכָךְ – הֲרֵי הֵן בְּ״כִי יוּתַּן״.

הקשה לו ר' אמי: הא נמי [זו גם כן] כבר אמרה, התייחס אליה רבי יוחנן חדא זימנא [פעם אחת]! דתנן [ששנינו במשנה]: המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה (חרקים), וירד עליהם טל — אינן ב"כי יותן", כלומר, אינם מוכשרים בכך לקבל טומאה, מפני שצריך שיבואו עליהם המים לרצונו. ואם לאחר שהעלם נתכוין לכך שיירטבו בטל — הרי הן ב"כי יותן".

הֶעֱלוּם חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוְּונוּ לְכָךְ, אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה.

ואם העלום חרש שוטה וקטן מפני הכנימה, אף על פי שלאחר מכן נתכוונו לכך שיירטבו — אינן ב"כי יותן", מפני שיש להן מעשה ואין להן מחשבה;

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִיפֵּךְ בָּהֶן, אֲבָל הִיפֵּךְ בָּהֶן – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.

ואמר ר' יוחנן על כך: לא שנו שאין מחשבתם מועילה אלא שלא היפך בהן הקטן בפירות, אבל היפך בהן, מתוך שניכר ממעשיו שהוא רוצה שיירטבו — הרי זה ב"כי יותן". ואם כן, כבר אמר ר' יוחנן שיש לקטן מחשבה הניכרת מתוך מעשיו!

הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן?

השיב לו ר' חייא בר אבא, הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו] לר' יוחנן: האם דין זה, שכשמחשבתו של קטן ניכרת מתוך מעשיו מחשבתו מועילה, הוא דאורייתא [מן התורה] או דרבנן [מדברי חכמים]. זה היה נוסח אחד של הדיון שבין ר' חייא בר אבא ור' אמי.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַעֲשֶׂה אוֹ אֵין לוֹ מַעֲשֶׂה?

רב נחמן בר יצחק מתני הכי [היה שונה כך]: אמר ר' חייא בר אבא, בעי [שאל] רבי יוחנן: קטן יש לו מעשה או אין לו מעשה?

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַחְשָׁבָה! מַאי שְׁנָא מַחְשָׁבָה דְּלָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ? דִּתְנַן: אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה. מַעֲשֶׂה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה.

אמר ליה [לו] רבי אמי: ותיבעי ליה [ותישאל לו] בענין מחשבה! מאי שנא [במה שונה] מחשבה דלא קא מיבעיא ליה [שלא נשאלה לו]? דתנן [ששנינו במשנה] בענין האלון והרימון והאגוז שאין להן מחשבה, שאם מצאו קליפה וחשבו להשתמש בה ככלי — אין מחשבה זו מועילה להחשיבה ככלי ולקבל טומאה. מעשה נמי לא תיבעי ליה [גם כן לא תישאל לו], דתנן [ששנינו באותה משנה] שאם חקקו באגוז על מנת למדוד בו הריהו מקבל טומאה, מפני שיש להן מעשה!

הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? וּפָשֵׁיט: יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה, וַאֲפִילּוּ מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה, וַאֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן. מַחְשַׁבְתּוֹ נִיכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו – מִדְּאוֹרָיְיתָא אֵין לוֹ, מִדְּרַבָּנַן יֵשׁ לוֹ.

והשיבו על כך: הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו] לר' יוחנן: האם מה ששנינו שיש להם מעשה ואין להם מחשבה, דאורייתא [מן התורה] הוא, או דרבנן [מדברי סופרים]? ופשיט [ופתר]: יש להן מעשה ואפילו מדאורייתא [מן התורה], אין להן מחשבה ואפילו מדרבנן [מדברי חכמים], וכאשר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו — מדאורייתא [מן התורה] אין לו, אין זה מועיל, מדרבנן [מדברי סופרים] יש לו.

בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא: מִנַּיִן לַמִּתְעַסֵּק בְּקָדָשִׁים שֶׁהוּא פָּסוּל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״, שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָה לְשֵׁם בֶּן בָּקָר. אָמַר לוֹ: זוֹ בְּיָדֵינוּ הִיא, לְעַכֵּב מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִרְצוֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ״, לְדַעְתְּכֶם זְבוּחוּ.

א בעא מיניה [שאל אותו] שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים, ששחט קדשים בלא להתכוון לכך, שהוא פסול? אמר לו, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה' " (ויקרא א, ה) — שתהא שחיטה לשם בן בקר. אמר לו: זו בידינו היא שצריך לעשות כן לכתחילה, אבל לעכב, שאף בדיעבד לא תועיל שחיטתו, מנין? אמר ליה [לו]: נאמר "לרצונכם תזבחוהו" (שם יט, ה), וכוונתו לדעתכם זבוחו, במתכוון, ומה ששנה עליו הכתוב הריהו לעכב.

מַתְנִי׳ שְׁחִיטַת נׇכְרִי נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.

ב משנה שחיטת נכרי עושה את הדבר הנשחט לנבלה, ומטמאה במשא.

גְּמָ׳ נְבֵלָה – אִין, אִיסּוּר הֲנָאָה – לָא. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הָאָמַר: סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.

ג גמרא מדייקים מלשון המשנה: איסור אכילה בנבלה — אין [כן], יש בה, אבל איסור הנאה — לא. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר ר' חייא ברבי אבא אמר ר' יוחנן: שלא כשיטת רבי אליעזר היא, דאי [שאם] כשיטת ר' אליעזר — האמר [הרי אמר]: סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, ותקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה.

רַבִּי אַמֵּי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי, שְׁחִיטַת נׇכְרִי – נְבֵלָה, הָא דְּמִין – לַעֲבוֹדָה זָרָה. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, פִּיתּוֹ – פַּת כּוּתִי, יֵינוֹ – יֵין נֶסֶךְ, סְפָרָיו – סִפְרֵי קוֹסְמִין, פֵּירוֹתָיו – טְבָלִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף

ר' אמי אמר, הכי קתני [כך הוא שונה], כך יש לדייק מן המשנה: שחיטת סתם נכרי — נבלה, הא [הרי] שחיטת מין, האדוק בעבודה זרה, ואפילו הוא ישראל — הריהי ודאי לעבודה זרה ואוסרת בהנאה. ומעירים: לפי דרך זו, נמצא כי תנינא להא [שנינו במשנתנו את זו] דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: שחיטת מין מישראל נחשבת כשחיטה לעבודה זרה, שאסורה בהנאה. פיתו אסורה כפת כותי. יינו נחשב יין נסך. ספריו, תורה נביאים וכתובים שכתב, נחשבים כספרי קוסמין, שמצוה לשרוף אותם. פירותיו נחשבים לטבלין, למרות שהפריש מהם תרומות ומעשרות. ויש אומרים: אף

בָּנָיו מַמְזֵרִין.

בניו ממזרין, שאינו מקפיד על אשתו אם היא מזנה עם אחרים.

וְתַנָּא קַמָּא, אִשְׁתּוֹ לָא מַפְקַר.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] מדוע אינו מונה דבר זה? ומשיבים: לדעתו, מין את אשתו לא מפקר [אינו מפקיר].

אָמַר מָר: שְׁחִיטַת נׇכְרִי נְבֵלָה, וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מִין הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת.

על מה שאמר מר [החכם] במשנה: שחיטת נכרי נבלה, שואלים: וניחוש [ונחשוש] שמא מין הוא, הדבוק בעבודה זרה, ושחיטתו אסורה בהנאה, כפי ששנינו בברייתא לעיל, מפני שמן הסתם שחט לשמה! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין מינין באומות העולם.

וְהָא קָחָזֵינַן דְּאִיכָּא? אֵימָא: אֵין רוֹב אוּמּוֹת מִינִין, סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹיִם שֶׁבְּחוּצָה לְאָרֶץ לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן.

ותוהים: והא קאחזינן דאיכא [והרי רואים אנו שיש]! ומשיבים, אימא [אמור]: אין רוב אומות העולם מינין, ולענין שחיטה הולכים אחר הרוב. ומעירים: סבר לה כי הא [סבור הוא רב נחמן כמו זו] שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן, שאף שעובדים עבודה זרה — אין זה מתוך אמונה והכרה, אלא מנהג אבותיהן בידיהן.

אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת. לְמַאי? אִילֵימָא לִשְׁחִיטָה, הַשְׁתָּא שְׁחִיטַת מִין דְּיִשְׂרָאֵל אָמְרַתְּ אֲסִירָא, דְּגוֹי מִבַּעְיָא? אֶלָּא לְמוֹרִידִין, הַשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל מוֹרִידִין, דְּגוֹיִם מִבַּעְיָא?

ומביאים מה שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין מינין באומות העולם, כלומר, אין להם דין מין. ושואלים: למאי [למה]? לאיזה ענין נאמר הדבר? אילימא [אם תאמר] לענין שחיטה, השתא [עכשיו, הרי] שחיטת מין שהוא ישראל אמרת אסירא [שהיא אסורה], שחיטת מין גוי מבעיא [נצרכה לומר]? אלא תאמר שלענין מורידין לבור נאמר, שאין גורמים לו מיתה, השתא [עכשיו, הרי] מינים של ישראל מורידין, כפי ששנינו בברייתא (עבודה זרה יג,ב), מינים של גוים מבעיא [נצרכה לומר]?

אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: לְקַבֵּל מֵהֶן קׇרְבָּן, דְּתַנְיָא: ״מִכֶּם״ וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד, ״מִכֶּם״ – בָּכֶם חִלַּקְתִּי וְלֹא בָּאוּמּוֹת.

אמר רב עוקבא בר חמא: נאמר הדבר לקבל מהן קרבן. ובענין זה שונה דינו של מין גוי ממין ישראל. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א, ב), והדגיש הכתוב "מכם" לומר — ולא כולכם, להוציא את הישראל המשומד שעובר עבירה באופן קבוע, וכל שכן את המין. ועוד דורשים: "מכם" — בכם בישראל חלקתי בין משומד לשאר ישראל, ולא באומות, אלא מקבלים מכל גוי, אפילו משומד, ואפילו מין.

מִמַּאי? דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר: מִיִּשְׂרָאֵל – מִצַּדִּיקֵי קַבֵּל, מֵרַשִּׁיעֵי לָא תְּקַבֵּל, אֲבָל בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם – כְּלָל כְּלָל לָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת הַגּוֹיִם, שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.

ושואלים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דלמא הכי קאמר [שמא כך אומר הכתוב]: מישראל — מצדיקי [מצדיקים] קבל, מרשיעי [מרשעים] לא תקבל, אבל מאומות העולם — כלל כלל לא תקבל! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לפרש כן, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "איש איש מבית ישראל וכו' אשר יקריב קרבנו" (שם כב, יח). ודי היה לומר "איש", מה תלמוד לומר "איש" "איש"? הרי זה לרבות הגוים, שנודרים נדרים ונדבות כישראל, משמע שמקבלים מהם קרבנות.

וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דִּנְבֵלָה הִיא מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא! אָמַר רָבָא: הָכִי קָתָנֵי, זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֲפִילּוּ בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ זוֹ? תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּכְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא.

א שנינו במשנה ששחיטת הנכרי נבלה ומטמאה במשא. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר, כיון שנבלה היא הריהי מטמאה במשא! אמר רבא, הכי קתני [כך הוא שונה], יש כאן הדגשה מיוחדת: זו מטמאה במשא, ויש לך אחרת דומה לה שהיא מטמאה אפילו באהל שהנמצא עמה תחת אותו גג נטמא, למרות שאינו נוגע בה או נושא אותה, ואיזו זו? בהמה ששחטה בתור תקרובת עבודה זרה, וכדעת רבי יהודה בן בתירא, הסבור שתקרובת עבודה זרה מטמאה באוהל.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: הָכִי קָתָנֵי, זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ זוֹ? תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: אמר רבא, הכי קתני [כך הוא שונה], זאת ההדגשה: זו מטמאה במשא, ויש לך שחיטה אחרת שהיא כזו שמטמאה במשא ואינה מטמאה באהל, ואיזו? זו תקרובת עבודה זרה, ושלא כר' יהודה בן בתירא.

דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מָה מֵת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודה זרה שהיא מטמאה באהל? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), הרי שכינה הכתוב תקרובת עבודה זרה למת. ומכאן יש ללמוד: מה מת מטמא באהל — אף תקרובת עבודה זרה מטמאה באהל.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוֹמֵא שֶׁשָּׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

ב משנה השוחט בלילה, וכן הסומא ששחט — שחיטתו כשרה.

גְּמָ׳ הַשּׁוֹחֵט דִּיעֲבַד – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא. וּרְמִינְהִי: לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּרֹאשׁ הַגָּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה!

ג גמרא ומדייקים בלשון המשנה: "השוחט בלילה" נאמר, ולא "שוחטין בלילה", לומר דיעבד [שכבר עשה] — אין [כן] שחיטתו כשרה, אבל לכתחלה — לא ישחוט, שמא לא ישחט כראוי. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: לעולם שוחטין, בין ביום ובין בלילה, בין בראש הגג בין בראש הספינה, ומשמע ששוחטים בלילה לכתחילה!

אָמַר רַב פָּפָּא: בְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי הָתָם דּוּמְיָא דְּיוֹם, וְהָכָא דּוּמְיָא דְּסוֹמֵא, שְׁמַע מִינַּהּ.

אמר רב פפא: מה ששנינו ששוחטים לכתחילה בלילה הוא בשאבוקה דולקת כנגדו. אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר בלשון הברייתא והמשנה, דקתני התם דומיא [שהוא שונה שם, בברייתא, שחיטה בלילה בדומה] ליום ("בין ביום ובין בלילה"), והכא דומיא [וכאן, במשנה, הוא שונה שחיטה בלילה בדומה] לסומא, שאינו רואה כלל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.