חולין י׳

מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל שְׁרָצִים לְגַלּוֹת, וְאֵין דַּרְכָּן לְכַסּוֹת.

מפני שדרכן של שרצים לגלות כלי כדי לשתות ממנו, ולכן אנו תולים ששרץ או אדם טהור גילו את הצלוחית, ולא אדם טמא. ודווקא במקרה שהניחה מגולה ומצאה מכוסה אנו חוששים שאדם טמא הוא שכיסה אותה, הואיל ואין דרכן של שרצים לכסות. הרי שלענין איסור (וטומאה) יש מקרים בהם אנו מקילים בספק.

אִי נָמֵי, טַעְמָא דְּהִנִּיחָהּ מְגוּלָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְכוּסָּה, מְכוּסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגוּלָּה, הָא מְצָאָהּ כְּמָה שֶׁהִנִּיחָהּ – לָא טוּמְאָה אִיכָּא וְלָא פְּסוּלָא אִיכָּא.

אי נמי [או גם כן] יש לדייק מן הברייתא כך: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה, או שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, הריהי טמאה או פסולה, הא [אבל] אם מצאה כמה שהניחה — לא טומאה איכא [יש כאן] ולא פסולה איכא [יש כאן].

וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּים אֲסוּרִין, שְׁמַע מִינַּהּ: חֲמִירָא סַכַּנְתָּא מֵאִיסּוּרָא, שְׁמַע מִינַּהּ.

ואילו לענין סכנה ספק מים מגולים אסורין בכל אופן. שמע מינה [למד מכאן] איפוא כי חמירא סכנתא מאיסורא [חמורה הסכנה מהאיסור]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

תְּנַן הָתָם: שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין אֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי – מַיִם, וְיַיִן, וְחָלָב. כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין? כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה. וְכַמָּה מָקוֹם קָרוֹב? אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת אוֹזֶן כְּלִי וְיִשְׁתֶּה.

אגב כך מביאים מה שתנן התם [שנינו שם] במסכת תרומות, שלשה משקין אסורין משום גלוי: מים, ויין, וחלב. וכמה ישהו כשהם מגולים ויהיו אסורין — כדי הזמן שיצא הרחש (נחש) ממקום קרוב וישתה. וכמה הוא מקום קרוב? אמר ר' יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: אפילו כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה.

יִשְׁתֶּה? הָא קָא חָזֵי לֵיהּ! אֶלָּא, יִשְׁתֶּה וְיַחֲזוֹר לְחוֹרוֹ.

ותוהים: כדי שיצא וישתה? הא קא חזי ליה [הרי הוא רואה אותו] שותה, ואין כאן ספק אלא ודאי! אלא הכוונה היא לשיעור זמן כדי שישתה ויחזור לחורו, שמא שתה ולא ראהו.

אִיתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה, אָמַר רַב הוּנָא: אֲפִילּוּ שִׁיבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת כׇּל הַיּוֹם – פְּסוּלָה, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: כְּשֵׁרָה, שֶׁמָּא בְּעֶצֶם נִפְגְּמָה.

א ושבים לדון בספיקות שמתעוררים לאחר השחיטה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: השוחט בסכין בדוקה ולאחר זמן נמצאת הסכין פגומה, אמר רב הונא: אפילו שיבר בה בסכין עצמות כל היום לאחר השחיטה — פסולה הבהמה לאכילה, ומדוע? חיישינן [חוששים אנו] שמא בעור הצואר נפגמה הסכין, בתחילת השחיטה, ובגלל הפגימה נקרעו הסימנים (הקנה והושט) ושחיטה פסולה היא. ורב חסדא אמר: כשרה, שמא בעצם ששיבר לאחר השחיטה נפגמה הסכין.

בִּשְׁלָמָא רַב הוּנָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ, אֶלָּא רַב חִסְדָּא מַאי טַעְמָא? אָמַר לָךְ: עֶצֶם – וַדַּאי פּוֹגֵם, עוֹר – סָפֵק פּוֹגֵם סָפֵק לָא פּוֹגֵם, הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.

ושואלים: בשלמא [נניח] רב הונא כשמעתיה [הולך כשיטתו] לעיל (ט,א), שבהמה הריהי בחזקת איסור עד שייוודע לך כיצד נשחטה, אלא רב חסדא מאי טעמא [מה טעם] הכשיר? ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך]: עצם — ודאי פוגם סכין, עור — ספק פוגם ספק לא פוגם, ואם כן הוי [הרי זה] ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.

מֵתִיב רָבָא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַב הוּנָא: טָבַל וְעָלָה, וְנִמְצָא עָלָיו דָּבָר חוֹצֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ הַמִּין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא הָיָה עָלַי קוֹדֶם לָכֵן״. וְהָא הָכָא, דְּוַדַּאי טָבַל, סָפֵק הֲוָה עֲלֵיהּ סָפֵק לָא הֲוָה עֲלֵיהּ, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!

מתיב [מקשה] רבא על רב חסדא לסיועיה [לסייע] לשיטת רב הונא, ממה ששנינו: מי שטבל במקוה ועלה, ולאחר זמן נמצא עליו דבר חוצץ, אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו לאחר הטבילה — לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר: ברי לי שלא היה עלי הדבר החוצץ קודם לכן, לפני הטבילה. והא הכא [והרי כאן] שודאי טבל, וספק אם הוה עליה [היה עליו] הדבר החוצץ לפני הטבילה ספק לא הוה עליה [לא היה עליו], וקאתי [ובא] ספק ומוציא מידי ודאי!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הַעֲמֵד טָמֵא עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימַר לֹא טָבַל.

ודוחים: שאני התם [שונה שם], דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: העמד את האיש הטמא על חזקתו שהוא טמא, ואימא [ואמור] שלא טבל כראוי.

הָכָא נָמֵי, הַעֲמֵד בְּהֵמָה עַל חֶזְקָתָהּ, וְאֵימַר לֹא נִשְׁחֲטָה! הֲרֵי שְׁחוּטָה לְפָנֶיךָ.

ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] בענין הסכין יש לומר: העמד בהמה על חזקתה, שהיא בחזקת איסור עד שייוודע במה נשחטה, ואימר [ואמור] שלא נשחטה כראוי! ומשיבים: אינך יכול לומר זאת, שהרי היא שחוטה לפניך, ואין בה פגם, ורוב הבהמות השחוטות כשרות הן

הָכָא נָמֵי, הֲרֵי טָבַל לְפָנֶיךָ! הָא אִיתְיְלִידָא בֵּיהּ רֵיעוּתָא.

. ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] הרי אדם שטבל לפניך! ומשיבים: הא איתילידא ביה ריעותא [הרי נולדה בו ריעות, פגם], שנמצא עליו דבר חוצץ.

הָכָא נָמֵי אִיתְיְלִידָא בַּהּ רֵיעוּתָא! סַכִּין אִיתְרְעַאי, בְּהֵמָה לָא אִיתְרְעַאי.

ומקשים: הכא נמי איתילידא בה ריעותא [כאן גם כן, בבהמה, נולדה בה ריעות], שיש פגימה בסכין שנשחטה בה! ומשיבים: בכל זאת יש לחלק, הסכין איתרעאי [הורעה], אבל הבהמה עצמה לא איתרעאי [לא הורעה], ואותה אנו באים להכשיר.

מֵיתִיבִי: שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת – כְּשֵׁרָה, נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט – פְּסוּלָה.

עוד מיתיבי [מקשים] על רב חסדא ממה ששנינו בברייתא: עוף שנשחט בו אחד מן הסימנים (הקנה או הוושט) שחיטתו כשרה, ולכן אם שחט את הושט ואחר כך נשמטה (נעקרה ממקומה) הגרגרת — כשרה, אבל אם נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט — פסולה, מפני שכשנשמטה הגרגרת נעשה העוף טריפה.

שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט (ונמצא) [וְנִמְצֵאת] הַגַּרְגֶּרֶת שְׁמוּטָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קוֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה אִם לְאַחַר שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: כׇּל סְפֵק בִּשְׁחִיטָה פָּסוּל.

שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה — זה היה מעשה שנשאלו עליו חכמים, ואמרו: כל ספק בשחיטה — פסול.

כׇּל סָפֵק בִּשְׁחִיטָה לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי כְּהַאי גַוְונָא? לָא, לְאֵתוֹיֵי סָפֵק שָׁהָה, סָפֵק דָּרַס.

ומציעים: הלשון הכללית "כל ספק בשחיטה" לאתויי מאי [להביא את מה] היא באה? לאו לאתויי כהאי גוונא [האם לא להביא גם מקרה כמו זה שלנו], שיש ספק בסכין האם נפגמה לפני השחיטה או לאחריה? ודוחים: לא, לאתויי [להביא] ספק שהה באמצע השחיטה, או ספק דרס בסכין על הסימנים וכך שחט, ששני אלה פוסלים את השחיטה.

וּמַאי שְׁנָא? הָתָם אִיתְיְלִידָא בַּהּ רֵיעוּתָא בִּבְהֵמָה, הָכָא סַכִּין אִיתְרְעַאי, בְּהֵמָה לָא אִיתְרְעַאי.

ומקשים: ומאי שנא [ומה שונה]? מדוע מחלקים? הרי שניהם בגדר ספק! ומשיבים: התם [שם] כשספק אם שהה או ספק דרס — איתילידא בה ריעותא [נולדה בה ריעות, פגם] בבהמה עצמה, הכא [כאן] הסכין איתרעאי [הורעה, נפל בה פגם], הבהמה לא איתרעאי [לא הורעה].

וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב הוּנָא, כְּשֶׁלֹּא שִׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם. וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, כְּשֶׁשִּׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם. מִכְּלָל דְּרַב חִסְדָּא אַף עַל גַּב דְּלָא שִׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם? אֶלָּא בְּמַאי אִיפְּגִים? אֵימָא: בְּעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת אִיפְּגִים.

ומסכמים: והילכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב הונא, שסכין שנמצאה פגומה פוסלת את השחיטה — כשלא שיבר בה עצם לאחר שחיטה, ויש מקום לחשש שמא בעור נפגמה מתחילה. והילכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב חסדא שאין חוששים שנפגמה מתחילה בעור — כששיבר בה עצם לאחר מכן. ושואלים: מכלל שפסקו הלכה כרב הונא כשלא שיבר בה עצם, אתה למד שרב חסדא חולק ומכשיר אף על גב [אף על פי] שלא שיבר בה עצם, ואינו חושש שנפגמה בעור? אלא במאי איפגים [במה נפגמה] הסכין אם לא בעור? ומשיבים: אימא [אמור]: בעצם של המפרקת (הצואר) של אותה בהמה איפגים [נפגמה], שהמשיך בחיתוך הצואר עד שהגיע למפרקת.

הֲוָה עוֹבָדָא וְטָרַף רַב יוֹסֵף עַד תְּלֵיסַר חֵיוָתָא, כְּמַאן? כְּרַב הוּנָא, וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא? לָא, כְּרַב חִסְדָּא, וּלְבַר מִקַּמַּיְיתָא.

עוד מסופר בענין זה: הוה עובדא וטרף [היה מעשה והטריף] רב יוסף עד תליסר חיותא [עד שלוש עשרה בהמות], כאשר מצאו שהסכין פגומה לאחר שחיטת האחרונה. ושואלים: כמאן [כדעת מי] פסק כן? האם כדעת רב הונא, ואפילו בקמייתא [בבהמה הראשונה] הטריף, מחשש שמא בעור נפגמה הסכין קודם השחיטה? ודוחים: לא, יש לומר שפסק כרב חסדא, והטריף את כולן לבר מקמייתא [חוץ מן הבהמה הראשונה], שלשיטת רב חסדא תולים את הפגימה במפרקת הבהמה, ולא בעור.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּרַב הוּנָא, דְּאִי כְּרַב חִסְדָּא, מִכְּדֵי מִתְלָא תָּלֵינַן, מִמַּאי דִּבְעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת דְּקַמַּיְיתָא אִיפְּגִים? דִּלְמָא בְּעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת דְּבָתְרָיְיתָא אִיפְּגִים!

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם תפרש שרב יוסף הטריף את כולן ואף את הראשונה, וכדעת רב הונא דווקא. דאי [שאם] כדעת רב חסדא, מכדי מתלא תלינן [הואיל ולשיטתו אנו תולים במפרקת להקל], ממאי [ממה, מנין לנו] שבעצם המפרקת דקמייתא איפגים [של הראשונה נפגם]? דלמא [שמא] בעצם המפרקת דבתרייתא איפגים [של האחרונה נפגם]!

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: רַב כָּהֲנָא מַצְרֵיךְ בְּדִיקוּתָא בֵּין כֹּל חֲדָא וַחֲדָא. כְּמַאן? כְּרַב הוּנָא, וּלְמִיפְסַל קַמַּיְיתָא? לָא, כְּרַב חִסְדָּא, וּלְאַכְשׁוֹרֵי בָּתְרָיְיתָא.

ועוד בענין זה אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: רב כהנא מצריך בדיקותא [בדיקה] של הסכין בין כל חדא וחדא [אחת ואחת] מן הבהמות ששוחט. ושואלים: כמאן [כדעת מי] פסק? האם כדעת רב הונא, ולמיפסל קמייתא [ולפסול את הראשונה] ששחט זה עתה, אם תימצא הסכין פגומה? ודוחים: לא, אפשר לומר שפסק כשיטת רב חסדא, שתולה את הפגם בעצם המפרקת, ולדעתו יש לבדוק את הסכין כדי לאכשורי בתרייתא [להכשיר את הבאה אחריה].

אִי הָכִי, תִּיבְעֵי נָמֵי בְּדִיקַת חָכָם! עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין. אִי הָכִי, מֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא! הָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא אָמְרוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חָכָם.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שמדובר בבדיקה שלפני שחיטה, תיבעי נמי [תצטרך גם כן] הסכין בדיקת חכם, שהצריכו חכמים את השוחט להראות סכינו לחכם לפני שחיטה! ודוחים: לשם זה אין צורך להראות את הסכין לחכם, שהרי עד אחד (ובענייננו, השוחט) נאמן באיסורין. ומקשים: אי הכי [אם כך], מעיקרא נמי [מתחילה גם כן], בבהמה הראשונה ששוחט, לא יראה את הסכין לחכם! ומשיבים, האמר [הרי אמר] רבי יוחנן: לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם, ולא משום שאין סומכים על השוחט, וכיון שחלקו כבוד לחכם בתחילת השחיטה — שוב אין צורך בכך.

מְנַָא הָא מִלְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: אוֹקֵי מִילְּתָא אַחֶזְקֵיהּ?

א אגב דברי רב הונא שבהמה בחזקת איסור עומדת, ולכן יש להחמיר כשיש ספק אם נשחטה כראוי, שואלים: מנא הא מלתא דאמור רבנן [מנין, מהיכן בתורה נלמד דבר זה שאמרו חכמים] אוקי מילתא אחזקיה [העמד דבר על חזקתו]?

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, אָמַר קְרָא ״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים״, דִּלְמָא אַדְּנָפֵיק וְאָתֵא בְּצַר לֵיהּ שִׁיעוּרָא! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן אוֹקֵי אַחֶזְקֵיהּ.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, אמר קרא [הכתוב] בצרעת הבתים כי לאחר שהכהן רואה את הנגע "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים" (ויקרא יד, לח). ויש לשאול: איך הוא יכול להסגיר את הבית? דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא [שמא עד שהוא יוצא ובא מן הבית נחסר לו שיעור] הנגע, קודם שהסגיר את הבית, והוא טהור! אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה [האם לא משום שאנו אומרים העמד דבר על חזקתו]?

מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְדִילְמָא כְּגוֹן שֶׁיָּצָא דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו, דְּקָא חָזֵי לֵיהּ כִּי נָפֵק!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בר יעקב: ודילמא [ושמא] מדובר כגון שיצא דרך אחוריו (כשהוא הולך אחורנית), דקא חזי ליה כי נפק [שהוא רואה אותו, את הנגע, בשעה שהוא יוצא] שהוא עומד בעינו, ורק באופן זה יכול להסגיר אותו!

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, חֲדָא, דִּיצִיאָה דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו לֹא שְׁמָהּ יְצִיאָה, וְעוֹד, אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְכִי תֵּימָא דְּפָתַח בֵּיהּ כַּוְּותָא – וְהָתְנַן: בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ!

אמר ליה [לו] אביי, שתי תשובות בדבר להוכיח שלא כדבריך: חדא [אחת], שאינו יכול לעשות כן, שהרי יציאה דרך אחוריו לא שמה [אינה נקראת] יציאה בכתוב, ולא מתקיים בכך הכתוב "ויצא מן הבית". ועוד, אם נמצא הנגע אחורי הדלת מאי איכא למימר [מה אתה יכול לומר]? הרי אינו יכול לראותו גם אם יוצא דרך אחוריו! וכי תימא דפתח ביה כוותא [ואם תאמר שפותח בו חלון] בדלת, כדי שיוכל לראות את הנגע בשעה שהוא יוצא — והתנן [והרי שנינו במשנה]: בית אפל שהיה בו חשש צרעת, אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו!

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: דְּקָאָמְרַתְּ יְצִיאָה דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו לֹא שְׁמָהּ יְצִיאָה – כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ יְצִיאָה, וּתְנַן: יָצָא וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ כְּנִיסָתוֹ. וּדְקָאָמְרַתְּ בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אִיתַּחְזַק, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיתַּחְזַק – אִיתַּחְזַק.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: דקאמרת [מה שאתה אומר] שיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה — אין זה נכון, כהן גדול כשהוא יוצא מקודש הקדשים ביום הכפורים יוכיח, דכתיב ביה [שנאמרה בו] לשון יציאה (ויקרא טז, יח), ותנן [ושנינו]: יצא הכהן ובא לו דרך כניסתו, כלומר, אחורנית כשפניו לקודש, כדרך שנכנס. ודקאמרת [ומה שאתה אומר]: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו — הני מילי היכא דלא איתחזק [דברים אלה אמורים במקום שלא הוחזק] כלל בנגע, ולכן אין פותחים חלונות כדי למצוא בו נגע, אבל היכא דאיתחזק — איתחזק [במקום שכבר הוחזק, שיש בו נגע — הוחזק], ואז ניתן לפתוח חלון כדי לראותו.

תַּנְיָא דְּלָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, ״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת״ – יָכוֹל יֵלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיַסְגִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶל פֶּתַח הַבָּיִת״.

ומעירים: תניא [שנויה ברייתא] שלא כדעת רב אחא בר יעקב, שהציע להעמיד את הכתוב בכהן ההולך דרך אחוריו. נאמר "ויצא הכהן מן הבית" (ויקרא יד, לא) — יכול ילך לתוך ביתו ושם יסגיר את הבית? תלמוד לומר: "אל פתח הבית" (שם) — הבית שנראה בו הנגע;

אִי ״פֶּתַח הַבָּיִת״, יָכוֹל יַעֲמוֹד תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף וְיַסְגִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַבַּיִת״ – עַד שֶׁיֵּצֵא מִן הַבַּיִת כּוּלּוֹ. הָא כֵּיצַד? עוֹמֵד בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף וּמַסְגִּיר.

אי [אם] נאמר "פתח הבית", יכול יעמוד הכהן תחת המשקוף של פתח הבית ויסגיר? תלמוד לומר: "ויצא מן הבית" — עד שיצא מן הבית כולו, הא [הרי] כיצד הוא עושה? עומד מחוץ לבית המנוגע בצד המשקוף ומסגיר.

וּמִנַּיִן שֶׁאִם הָלַךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהִסְגִּיר, אוֹ שֶׁעָמַד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהִסְגִּיר, שֶׁהֶסְגֵּרוֹ מוּסְגָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת״, מִכׇּל מָקוֹם.

ומנין שאם הלך הכהן לתוך ביתו והסגיר, או שעמד בתוך הבית המנוגע והסגיר, שבדיעבד הסגרו מוסגר? תלמוד לומר: "והסגיר את הבית", מכל מקום. הרי שהסגרו הסגר למרות שאינו רואה את הנגע, ומעמידים דבר על חזקתו!

וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב,

ומעירים: ורב אחא בר יעקב מעמיד ברייתא זו לשיטתו